בנימה אישית

את יום כיפור בילדותי בתל אביב אני זוכרת כמאורע שהרגשתי בו ניצחון על הסביבה החילונית. היום ממרום שנותיי אני חושבת שזה יום שבו כולנו מנצחים

אין את מי להאשים בדברים שלמדנו לבד בחיים, בטח לא בדברים הכואבים שלמדנו בחיים. היום ברור לי שאם לא הייתי לומדת אותם לבד, ספק אם הייתי לומדת אותם מתישהו. אז אני סולחת על הכול ובעיקר לעצמי על שלא סלחתי לי בעבר

ראש השנה מתקרב. כולם מדלגים מהרמת כוסית לעוד סידור לחג, עוד פינה לסגור בין הטירוף של החזרה ללימודים לשנה החדשה שכמעט כאן. שבוע של כאילו שגרה, אבל ממש לא

חגי תשרי מעבר לדלת והדחיינים שבינינו אוהבים אותם במיוחד. אבל אפשר וגם כדאי להתייצב מולם חזיתית ולקבל אותם לתוכנו

מרוב שמדברים על צמד המילים הזה “העצמה נשית” קצת נמאס לי ממנו, בעיקר כי הפך פעמים רבות ריק מתוכן כמו סיסמה שחוקה. מה שבטוח, שחברות בין נשים היא הכי עוצמתית שיש

למה החלטתי להצטרף לרשימה של ד"ר לסרי ומדוע אמרתי "לא" לאחרים שהציעו. חן בוקר על השבועיים האחרונים שעברה ועם מסר לצעירים

ילדיי חזרו לספסל הלימודים, כי במערכת החינוך החרדית לוחות הזמנים שונים מעט ממערכת החינוך הממלכתית. גם בחופש הגדול היה חשוב להם ללמוד ולקרוא, ואני בכלל לא מתלוננת

לפני שאנחנו משחררים לאוויר עוד טוקבק ארסי, בואו נספור עד 10 וננסה להתרכז בחיובי. לא תמיד כל החוכמה והצדק כולו נמצאים רק בצד שלנו. ותחשבו על זה

רוני ארז, מנהל בית הספר התיכון האזורי באר טוביה, בטור מיוחד על האתגרים החינוכיים העומדים בפנינו ערב פתיחת שנת הלימודים תשע"ט

כשאמירת הסליחות באוויר וחודש אלול כבר כאן, החום אמנם בשיאו אבל גוויעת הקיץ החלה. אז מה הפלא שמצב הרוח פואטי?

דוד קקון עם התובנות שלו ועם הטיפים לכם, המתמודדים החדשים וחסרי הניסיון

הגיע הזמן לומר את האמת: אנחנו לא שמים לב לאנשים עם מוגבלות. הם שקופים עבורנו וקיימים איפשהו בתת מודע, אבל אם אין לנו שכן או קרוב משפחה או חבר שיש לו אח או ילד עם צרכים מיוחדים, אנחנו לא מכירים, לא שומעים ולא רואים

הביקור עם ילדיי בסופרלנד הזכיר לי שאני כבר פחות מתלהבת לעלות על רכבות הרים וקרוסלות אימתניות. אז מתי כבר ייגמר החופש הגדול?

אף אחד לא אוהב להתעצבן. הרי הדרך היחידה להצליח לא להתעצבן יותר אי פעם בחיים זה שיפסיק להיות לי אכפת. ואני? אני כמו דובון אכפת לי במסווה של בחורה מפולפלת מאשדוד

כולם מדברים על איחוד, אף אחד לא מדבר על אגו. 17 אלף קולות הלכו בבחירות 2013 לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה. רק חמש שנים עברו מאז, ונראה שהכול נשכח. כמה תובנות מאחד שיודע

אם אתם רוצים לשנות, להשפיע, לחדש, לשמר את הקיים או שתהיה לכם הזכות בכלל לבוא ולהתלונן אחר כך על כל דבר ועניין הנעשה בעיר, לכו להצביע ותחזקו את מי שעושה באמת

התיעוד של האיש החרדי שצועק ומקלל נשים שמשתתפות בהרקדה גרם לי כאישה חרדית להתכווץ במבוכה ולחוש שחלק מהסביבה מצפה ממני לקום ולגנות. איפה מתחילה ונגמרת האחריות שלנו?

אנחנו אוהבים להתעלם מהמציאות סביבנו, לעצום עיניים ולהדחיק. אבל סופו של דבר, האמת תצוף ותתגלה. אז כדאי להפנים ולהתכונן