זריחה מעל העיר אשדוד. צילום: פבל

נעבור את זה בשלום/ טור אישי אופטימי

ימים קשים ומוזרים עוברים על כולנו, של דאגה, התבודדות וחוסר ודאות. אבל נוכל לצאת מהם למודי ניסיון ומחוזקים. טור אופטימי עם קבלות

פורסם בתאריך: 27.3.20 16:31

מאז החלו אירועי הקורונה ההתמודדות הקשה ביותר שלי הייתה, עד השבוע, עם הידיעה שבבריטניה, שבה מתגורר בני האמצעי עם אשתו ושני ילדיו, החליטה הממשלה לנהוג בשגרה בלתי ברוכה בעליל. כעת, משהבריטים סוף סוף התעשתו והטילו סגר מוחלט ואף שזה אולי מאוחר מדי, נרגעתי במידה מסוימת.

ויש גם נקודות חיוביות. בני, שהוא עורך בטלוויזיה, תחום המוגדר כחיוני, ממשיך לעבוד, כשבאולפנים נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע הדבקה מהנגיף, כך שמטה לחמו לא נפגע. למקום העבודה הוא רוכב על אופניו, כפי שנהג גם קודם להופעת הקורונה, כדי לעשות פעילות גופנית.

רבקה יניב

כזו אני, טיפוס אופטימי, שבכל מצב ולו הקשה ביותר מוצאת גם את החיובי. אני בהקשר זה כמו בובת נחום תקום, אותה אהבתי מאוד כשהייתי ילדה קטנה. מדובר בבובה יצוקה קטנה שמרכז המסה שלה נמצא בבסיסה התחתון, ולא משנה כמה חזק בעטתי בה, היא תמיד חזרה למצב עמידה, מה שגם מסביר את שמה.

***

תופעת הקורונה היא מדאיגה, אך בסופו של דבר גם היא תעבור כמו כל דבר אחר, והאנושות תצא מזה חזקה יותר מתמיד. אף על פי שימים אלו של קורונה הם זמנים שבהם איש לא יודע מה יהיה ביום למחרת ואף על פי שבחיים כמו בחיים אנחנו לא שולטים בכל דבר שקורה לנו, יש לזכור שאנו כן (!) שולטים בדרך שבה אנו מגיבים, וזה הרבה מאוד ובזה כוחנו.

אנחנו, בני האדם, חלק מהטבע, שהוא מבחינה מסוימת דפוס של יצירה וחישול במחזורים של הרס ובנייה. הדוגמאות לכך הן אינסופיות. לפני שנים אימי נסעה בשליחות המדינה לאוקראינה כדי להכין עולים לעלייה לישראל, וכשחזרה הביאה לי במתנה מחרוזת מקסימה מענברים.

אז למדתי כי ענבר הוא אבן טובה שבתחילת דרכה הייתה בעצם שרף, שהוא חומר גלד העשוי מכימיקלים נוזליים שמפרישים העצים לאזור פציעתם כדי לסגור אותו. בתהליך ארוך החומר הזה הופך מנוזל למוצק ומתקשה מאוד והופך לאבן הענבר.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


תהליך מקביל לזה של הענבר יכול לקרות גם בגוף האדם. המנזר הבודהיסטי שאולין נוסד לפני 1343 שנים בצפון מרכז סין והוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי וידוע בעיקר בשל אמנויות הלחימה הסיניות שפותחו בו במהלך ההיסטוריה – במיוחד אגרוף שאולין. במנזר ניתן לצפות בנזירים בלבוש כתום שעומדים מול קיר ומכים בו באגרופם פעם אחר פעם אחר פעם.

הם חוזרים על האימון הזה משך זמן רב ואחרי שנים רבות ידיהם הופכות חזקות באופן חריג ומאפשרות להם לבצע פעולות שנראות לעיתים על-אנושיות. איך זה קורה? המכות החוזרות ונשנות בקיר יוצרות סדקים מיקרוסקופיים בעצמות, תהליך טראומטי שגורם לגוף לשלוח חומרי ריפוי לאזור הפגוע. הסדקים המדוברים מתמלאים בסידן וחומרים נוספים, והם מתקשים והופכים לרקמת עצם שעם הזמן דחיסותה הולכת וגדלה והיא הופכת חזקה באופן משמעותי.

 

אפשר להמשיל את הנפש שלנו לכף ידו של נזיר שאולין. אירועים טראומטיים יוצרים בנפש סדקים מיקרוסקופיים, חוויה אחר חוויה. את הסדקים הללו אנו יכולים למלא בחשיבה חיובית, שהיא אבן הבניין של נפש בריאה, בדיוק כמו שסידן הוא אבן הבניין של עצם בריאה. כך אפשר לרפא את אותם סדקים ועם הזמן ליצור חוסן נפשי ואישיות עמידה וחזקה שמוכנה לאתגרי החיים.

לספר ליקוטי מוהר”ן (מורינו הרב רבי נחמן מברסלב, ר”י) התוודעתי באמצעות בן הזקונים שלי, שחזר לפני שנים רבות בתשובה. בתחילתו של הספר מופיע “שיר נעים”, שכתב הרב לפי אקרוסטיכון שמו הפרטי, ובו הוא מדבר עם נפשו וקורא לה שוב ושוב לזכור את כוחה. בדוגמה שהוא מביא אנחנו דומים לפעמים לפיל או לגמל, שאינם מודעים לכוחם ונותנים לעכבר קטן להוביל אותם. ומכאן שאמונה בכוחו של האדם לשנות ולפעול היא שתסייע לו במאבקיו בחייו.

הדמיון בין המכניזם שעובד בעצמות ובענברים לבין המנגנון של הנפש הוא מדהים. בימים אלה קלישאות שחוקות כמו “מעז יצא מתוק”, “לראות קושי כהזדמנות”, “חשוב טוב – יהיה טוב” וכמו שפרידריך ניטשה אמר “מה שלא הורס אותי, מחשל אותי” – מקבלות משמעות מחודשת ויכולות לסייע בהתמודדות עם המצב ולחזק אותנו.

***

מהחיים לצד הוריי, שהיו במלחמת העולם השנייה פרטיזנים ובהמשך עלו יחד איתי כמעפילים לארץ, למדתי שבכל אחד מאיתנו קיים פוטנציאל אנושי של בניית תחושת עמידות וחוסן. פיתוח כישורי חוסן נפשי מקלים על יכולת ההסתגלות וההתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר.

אז איך אני, שמתויגת בגיל השלישי, מתמודדת עם המצב בנוסף למילוי הוראות הגורמים הרשמיים כלשונן? מתעדכנת ולומדת על הקורונה מגורמים מקצועיים מוסמכים, כי ידע הוא כוח, ממשיכה לכתוב, מקיימת כניתן בעידן הטכנולוגי שלנו קשר קולי וויזואלי יום-יומי עם ילדיי ונכדיי ובין לבין עושה, כמו בחיים, גם דברים שאינם חביבים עליי כמו למשל סדר בחדר העבודה שעמוס בניירת, שהיא כבר בלתי רלוונטית ובחדר הארונות.

מדובר בעבודות שדחיתי במשך חודשים ארוכים באמתלות של חוסר זמן כביכול. אני גם ממציאה בישולים בהתאם לחומרי הגלם שמצויים בבית, קוראת וצופה בסרטים. בעלי, שאני משמשת לו ספקית משימות שלא תמיד מלהיבות אותו, מלמד את קורס הסקיפרים שלו באופן מקוון, ובני מתפלל בשביל כל תושבי המדינה. נראה לי שאם נישאר בטוחים, בריאים ורגועים וגם נשמור על הומור – שהוא טוב לבריאות, נעבור את זה בשלום.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הפצת אופטימיות חשובה במיוחד בזמן הזה. צריך יותר כתבות כאלה.

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר