צילום: אליהו הרשקוביץ

בין סיפורי "דקאמרון" ל-"1984"

קשה להיות מבודדים מהמשפחה, בעיקר בזמן שבו הילדים שלנו הכי צריכים עזרה עם הנכדים. ובינתיים אני מקווה ש המציאות לא תעלה, חלילה, על הספרים שחזו ותיארו אפוקליפסות

פורסם בתאריך: 20.3.20 11:47

יומני היקר שלום,

אופס! כך כותבים ילדים כשאומרים להם לנהל יומן המתאר את חייהם. ההמשך המתבקש: קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, התלבשתי והלכתי לבית הספר.

אז כשביקשו ממני שאכתוב על החוויות שלי ממעצר הבית שבו אני נמצאת, אפשר לתאר את השגרה: קמתי, צחצחתי שיניים, התלבטתי אם להתלבש, כי אפשר להמשיך בפיג’מה. יש דרכים שונות לחיות את הימים האלה.

אני, שקראתי המון ספרים ועדיין קוראת; אני, שחלמתי שיום אחד אפרוש לשנה מחיי התוססים, אתיישב עם המון ספרים בדראמסלה בהודו, כפרו של הדלאי לאמה, ושלימים הבנתי שלא צריך לסחוב משקל רב של ספרים, מחשב יספיק; אני, שפיתחתי גם אהבה לסרטים וסדרות, קיבלתי מעצר בית באמצע החיים. מחוברים לכל אמצעי התקשורת, אילן ואני יושבים במרומי המגדל וצופים על העולם הדומם שמסביב. המטוסים, שמסלול ההמראות והנחיתות שלהם עובר מול המרפסת שלנו, הפסיקו לטוס. השמיים ללא תנועה.

בשלהי ימי הביניים כתב ג’ובאני בוקאצ’ו, ממבשרי הרנסאנס, את חיבורו הנודע “דקאמרון”. הוא מכיל 10 סיפורים מאוד עסיסיים, מלאים יצרים ותאווה מינית. זהו ספר נועז מאוד בעיקר לתקופה שבה נכתב. סיפור המסגרת הוא מגפת הדבר (המוות השחור) בפירנצה. המספרים הם עשרה בני אצולה צעירים, שלושה גברים ושבע נשים שברחו לווילה בכפר סמוך ובמשך עשרה ימים מספרים כל אחת ואחד מהם סיפור אחד ליום.

אנשי העיר טורנה קוברים את קורבנות המוות השחור. מאת Pierart dou Tielt מתוך ויקיפדיה

הספר כתוב בהומור משובח, בוטה, והייתה בו ביקורת על השחיתות של החברה ובעיקר הכנסייה, כמו בכל הבדיחות שאנחנו מעבירים ברשת על מצבנו בצל הקורונה, בכל הצורות ובכל השפות. ההומור הוא התרופה הטובה ביותר. הומור ההמונים, המקורי, משעשע יותר מכל תכנית סאטירה סטרילית בטלוויזיה.

החיים מלאי שינויים. אילן ואני עוד לא התרגלנו לכל השינויים בחיינו. עוד לא עיכלנו את המצב החדש בעקבות תוצאות הבחירות, והנה הגיעה הקורונה. לקח קצת זמן להבין את משמעות הבידוד. בהתחלה אירחנו אנשים כרגיל, אחר כך בכמות קטנה, לא הרגשנו סיכון, כי כל חברינו היו בארץ, לא נוסעים בתקופת בחירות.

הנכדים באו לבקר והשתוללנו איתם. אפילו ביקרתי את נכדתי הפעוטה, שאושפזה באיכילוב בגלל דלקת ראות, אבל מהרגע שנתבקשנו להישאר בבית בבידוד מוחלט אנחנו ממושמעים. לא מהפחד שנידבק. אלא יותר מאחריות שלא אנחנו נדביק.

אני כל שנה בתקופה הזו סובלת מאלרגיות לפריחת האביב, כל שנה מגיעה לסדר פסח עם סימני הצטננות. ואיך אני יודעת שהכול קשור לפריחות? כי זה קורה לי רק בארץ. אם אני בטיול בחו”ל, התופעה לא קיימת. אז ככה שכרגע אם בא לי להתעטש או להשתעל בבית, אני לא מפחידה אף אחד.

הנכדים עוד עלו בבודדים לפרקי זמן קצרים, אבל גם הם הפסיקו בהוראת הוריהם. אני נהנית מהשקט, אילן קצת פחות. השקט של הבוקר, של שעת הזריחה, נותן לי אנרגיות. אילן מעדיף לישון עד מאוחר, הוא צופה בכל תכניות האקטואליה בלילה, הרגל מהתקופה שהיה בכנסת.

הקשר בווטסאפ, טלפונים בין חברים וסרטונים כל כמה דקות מהנכדים מעבירים את הזמן. כבר בישלנו, אכלנו, ניקינו. ושוב חוזר חלילה. הזמן עובר לאט. יש מין יופי באיטיות הזאת. היו לי קצת ייסורי מצפון. כי אם הייתה זו סתם חופשה, הייתי עוברת בין הנכדים ועוזרת עם הקטנים. כי לעבוד מהבית די קשה כשילדים צריכים עזרה בשיעורים מקוונים או סתם יחס ותשומת לב. נמנע מהם להשתולל בחוץ ובבית, לא כל השכנים סובלנים לקפיצות ילדים מעל הראש. אבל החלטתי להיות אזרח אחראי ולשתף פעולה, אני לא אפיץ קורונה. אני אשב לי לבד בבית.

לבד? לא מדויק. כי כששמים את ההומור בצד וחושבים על המצב ברצינות, אז אנחנו בקטסטרופה. האסוציאציה של הספר "1984" היא מוחשית יותר מתמיד.

אורוול בספרו המדכא, הנבואי והמעורר מחשבה כתב על האח הגדול שרואה הכול. על חברה שבה האזרח הקטן חי וניזון ממה שמשדרים לו. הטלויזיה פתוחה יום ולילה, כי היא גם אמצעי מעקב על הפרט.

כריכת הספר 1984 מתוך ויקיפדיה

אורוול לא הגיע לרמת דמיון כל כך גבוהה ולא צפה את עידן הסמארטפון. יש כאלה שרוצים שיעקבו אחרי כל מה שהם עושים, אז משדרים באינסטוש את כל חייהם. זה עניינם. אבל כשלשב”כ יש יכולת לחדור ולעקוב אחרינו בכל מה שאנחנו עושים, זה אובדן החירות.

 

כל ערב עולה לבמה ביבי, נותן הוראות כמו האח הגדול, השולט האחד והיחיד. אז אם תיכנסו לסמארטפון שלי ותעקבו אחריי, תוכלו לדעת שאני מכבה את הטלויזיה או עוברת לנטפליקס. כי כדי להשמע להוראות מספיק לי גורמים מקצועיים והיגיון בריא.

אין לי שום אמון בביבי. כשהוא אומר שהשמש זורחת, אני יוצאת לבדוק. הוא קורא לנהוג באחריות, שבשבילו הכוונה שכולם יעצמו עיניים וילכו אחריו. אין אף משרד ממשלתי מתפקד, השרים הסמרטוטים שלו הועלמו, אין כנסת, והכי חשוב האופוזיציה משותקת.

אנחנו על סף קטסטרופה כפולה. אם המחלה תתפשט ויתגלו חולים קשים רבים, מערכת הבריאות לא ערוכה לכך, כי ייבשו אותה. הכול בשם ההפרטה, כמובן. ואם יצליח הסגר והקורונה תהיה תחת שליטה, הקריסה הכלכלית של הבלון הנפוח של מעצמה דמיונית תחזיר אותנו למציאות. הטיסות הזולות שקנו אותנו והפכו אותנו למאושרים עפו ברוח.

המצב בעולם כולו דומה. מנהיגים וראשי מדינות שזימרו בשם הכלכלה הליברלית שרים היום את זמר הסולידריות. כנראה שהתאוריות של השמאל מאוד מתאימות לתקופות קשות.

ולגבי המדינה הקטנה שלנו, פטריוטיזם נמדד בנכונות להקרבה למען החברה שבה אתה חי. כרגע במלחמה נגד הקורונה הגיבורים הפטריוטים הם הצוותים הרפואיים, ערבים ויהודים יחד. ולגבי הסיסמה של הליכוד "ביבי או טיבי", רק רוצה לעדכן שטיבי הוא רופא. ואילו ביבי בגיל 70 הוא באוכלוסיית סיכון, כדאי שייכנס לבידוד. אני יכולה להמליץ לו על כמה ספרים טובים או סרטים, מה שבא לו.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר