המשוררת סמדר שרת מקריאה שירה צילום: גיל לוי לפוטו דויד אסייג

מחסום כתיבה בימי קורונה/ הטור של סמדר שרת

מה שהקורונה עשתה לי, או למה אני לא מסוגלת לכתוב את הטור הקבוע שלי

פורסם בתאריך: 30.4.20 12:42

בשבוע שעבר לא הופיע הטור שלי. לא, לא קרה שום דבר פשוט לא הייתי מסוגלת לכתוב טור נורמלי, רגיל. הכל מתגמד לעומת כוחו של נגיף הקורונה. פשוט הכל נראה לי חיוור לעומת הקורונה. לא הצלחתי לשבת ולכתוב… השבוע אני מרגישה אותו דבר אבל החלטתי לחלוק את התחושות שלי בהנחה שיבינו אותי, שתבינו אותי.

האינטואיציות שלי, התובנות שלי שבימים כתיקונם זורמות בתוכי ורק רוצות לפרוץ ולצאת לאור, הסתתמו. המעיין שלי יבש. דווקא כתבתי שירים, אבל הטור, הטור היקר לי כל כך, המשמעותי לי, פתאום איבד משמעות. מה לעשות?

לומר דברי חוכמה על הקורונה? הכל כבר נאמר. ללמוד מהשיעור שקיבלנו באמצעותה? כבר שמענו הרצאות מחוכמות, מה יש לי להוסיף? אני מרימה ידיים. להיכנס לוויכוחים אם זה היה נכון לשתק את המשק, אם זה נכון להחזיר את השיגרה? אין לי מושג, אני מותשת. אני כבר לא יודעת כלום. קטונתי.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


אין לי כוח לחדשות. הכל חוזר על עצמו. בר סימן טוב הוא דווקא סימן רע, ההצהרות של ביבי ארכניות ומעייפות, עד שהוא מגיע לעניין, צריך לשמוע ים של אמירות נבובות. לא, לא מרגישה שאנחנו בידיים טובות. כל כך הרבה מחדלים מתגלים כל יום. יונית נראית לי היסטרית, המספרים של המתים בעולם, כל מדינה והמתים שלה. אני בורחת למחשב, למוזיקה שלי האהובה, אסקפיזם? אולי? אני מתגעגעת לחיים הקודמים, שקשה לי להאמין שהיו פעם.

ההליכות מצילות אותי, אחר כך אני עולה שש קומות ברגל, חשוב לי להוציא אנרגיה. מנסה לעבוד כמה שיותר. למזלי יש לי עבודה בבית. שיחות טלפון עם תלמידים, עריכת ספרים והתחייבויות אחרות. זה עוזר לי לשכוח. זה מה שאני רוצה – לשכוח את הקורונה, למרות שכמובן אי אפשר.

שיחות הטלפון גם הן סוג של הצלה. הן השתנו עם התקדמות הזמן. לפני חודש הכל היה חדש, מלא משמעות. לפני שבועיים שמתי לב שקשה לדבר על דברים אחרים. תהליכים שמרתקים אותי בימים כתיקונם, עליות וירידות במצב הרוח הלאומי לא מאפשרים לי לבדוק מה המצב שלי. אולי עליתי פה על משהו – התודעה הקולקטיבית שמנצחת את התודעה האישית לא מתאימה לי. לא רוצה להיות אחת מהעדר, וזה מרגיש לי אכן כמו עדר.

אין לי נכדים, יש לי פטור מגעגועים. לא יודעת אם זה טוב או רע. הקורונה לא שינתה את חיי באופן קיצוני, אני בדרך כלל הרבה בבית אבל אני יוצאת לאוויר הפתוח כאוות נפשי. החופש נלקח ממני. תחושת החירות לעשות מה שבא לי. כל הזמן להצטייד, לאכול בבית. משעמם. אני, שמאז שאני זוכרת את עצמי לא השתעממתי.

עכשיו אני מתקרבת להרגשה הזאת שכל כך התגאיתי שאני לא מכירה אותה. תמיד מעניין אותי משהו, גם עכשיו. תלמיד שלי מתעניין בשירה ואני מקריאה לו בטלפון שירים שאני אוהבת. אני מתחברת לעולם שלי, העולם שלפני הקורונה שקריאת שירה היתה חלק משמעותי ממנו. תוך כדי כתיבה אני לומדת משהו חדש – תקופת הקורונה לא מבטלת את העולם שהיה לפניה.

העולם הזה קיים!!! אולי הוא לא יחזור להיות כפי שהיה, אולי הריחוק החברתי יגרום לכולנו להתנהל אחרת אבל הרגשות האנושיים והשכל האנושי לא ישתנו, הם נצחיים. תסתכלי על חצי הכוס המלאה, אני אומרת לעצמי, כתבת שירים בתקופה הזאת, לא התייבשת לגמרי. נכון אבל ביומיים האחרונים לא כתבתי, אני מקשה על עצמי, למה את מתלוננת, אני שואלת את עצמי, תסתכלי על מה שיש את כותבת טור עכשיו. נכון, זה בזכות מירב, חברה טובה שחלקתי איתה אתמול את זה שאני לא מסוגלת לכתוב והיא אמרה בחוכמתה: "גם בשקט יש סיפור" ובאותו רגע נגעה במעיין השקט שלי שהתחיל לפכפך.

 

מירב כתבה לאחרונה שיר יפיפה שהסכימה שאפרסם אותו כאן הנה הוא:

עננים/ מירב גונן
עננים, מצב ביניים
בין אויר למים
שם תמצא אותי
כמהה לגשם
רק לרגע לגעת באדמה
שם אותך אמצא.

הנה, האהבה שלי לשירה לא נגמרה. מותר לי לחיות את האהבה שלי גם בימי קורונה. הרגשות שלי רלוונטיים. סוף סוף אני מבינה את עצמי, את העולם. כמו בשיר של מירב המטפל במצב ביניים מרתק שבו הכותבת נמצאת. כולנו בעצם במצב הזה.

כן אנחנו נמצאים במצב ביניים ועלינו להשכיל וללמוד לחיות בתוכו, לאט לאט אני מבינה את עצמי דרך הכתיבה. החברים שלנו הם המורים שלנו. תודה, מירב, מורה רוחנית בפני עצמה.

ודווקא נהניתי מאד מהתקופה הזאת, אני חייבת לציין. אבל העננה הכבדה שמעלינו, אותם עננים שבשיר של מירב, והרצון לגעת באדמה. כולנו תלויים בשמיים, בינתיים. לא גשם ולא אדמה. פשוט לקבל את זה שזה מצב ביניים שיסתיים מתי שהוא וזה לא בידינו. זה העניין שזה לא בידינו. חוסר שליטה אולי זה מה שקשה לי, לנו, לכולנו. עכשיו אני מבינה יותר למה אני לא מסוגלת לכתוב בתקופת הקורונה…תודה על ההקשבה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר