בנימה אישית

בבת אחת נדחקו השבוע הצדה המלחמות הפוליטיות בתוך העיר והציניות שלנו. ההסלמה הביטחונית שמה את הדברים בפרופורציות. ומה יהיה הסוף? הטור שכתב דוד קקון באמצע השבוע ממחיש עכשיו עד כמה קצב העניינים כאן מהיר

לכל מי שלא האמין ולא ידע שיום אחד הבחירות יסתיימו, אז בואו ואספר לכם שוב: האבק ישקע, השלטים יוסרו, והחיים חוזרים אט אט למסלולם. התרעתי לא מעט בטורים הקודמים על היום שאחרי וכמה צריך לצפות לו ולא להתנהג בצורה שבמבט לאחור תבייש אתכם

רעמי הג’ינגלים נדמו ושאגות הפעילים נאלמו. העיר נותרה ערומה משלטי הבחירות שכיסו אותה לאורך חודשים. אפשר לחזור לדבר, פשוט לדבר

עכשיו, כשכבר יודעים מהן תוצאות הבחירות באשדוד, קשה להבין שד״ר יחיאל לסרי היה האנדרדוג. 3 מחנות (או 2 וחצי) היו נגדו והוא נאלץ רק להדוף שמועות. דודו קקון מסכם את המערכה הדרמטית

חן בוקר לא תהיה חברת מועצה, לפחות לא בשנים הקרובות, אבל את מה שהיא למדה בחודשים האחרונים לא יחליף שום קורס אקדמי. ולא, היא לא מתכוונת ללכת לשום מקום. טור בטעם מתוק-חמוץ

בגיל 30 ומשהו כבר הבנתי שהבדידות עולה לי ביוקר והופכת אותי לכועסת וזועפת, ושאני צריכה להפסיק לבקר – בעיקר את עצמי. הגיע הזמן לשחרר

אז רגע לפני הבחירות המוניציפליות, שלאחרונה נדמה שהן הבחירה הכי חשובה שתעשו בזמן הקרוב, שווה לבדוק מה לגבי הבחירות האחרות שלכם בחיים, אלה שאתם יכולים בוודאות לזכות בהן

חן בוקר, מספר 6 ברשימת "אשדוד בתנופה", סבורה שהעיר עברה מהפכה תרבותית של ממש. קורה פה משהו, אנשים

נגמרו החגים ונגמרו התירוצים, אין לאן לברוח, חוץ מאשר לסיפורים שקראתי בחופש ולקחו אותי למקומות אחרים. יש תקווה, אחרי הכול

עכשיו כשאני כבר אישה מאורסת, ממרום גילי וניסיוני (הייתם מאמינים?) הכנתי לכן ולכם כמה כלים שימושיים בדרך למציאת אהבה וזוגיות בעולמנו המנוכר והמבולבל

למרות הצפיפות המעיקה פלוס משפחתיות דביקה, השהייה בסוכה יכולה להיות לא רק זמנית אלא לפעמים אפילו מלבבת

אם אתם רוצים להשפיע כיצד ייראה המקום הזה לטובת כולנו ובמידה שאתם מעוניינים לשמור על זכותכם לקטר בעתיד, חובה עליכם לבוא ביום הבחירות ולממש את זכותכם הדמוקרטית

כמעט מאז ומתמיד השתעשעתי עם הרעיון שאהיה זמרת. אז החלום עדיין כאן, אבל בינתיים אני מעדיפה לצפות באמנים שבאמת מעיזים ומעלים חומרים משלהם על הבמות הפתוחות בעיר

את יום כיפור בילדותי בתל אביב אני זוכרת כמאורע שהרגשתי בו ניצחון על הסביבה החילונית. היום ממרום שנותיי אני חושבת שזה יום שבו כולנו מנצחים

אין את מי להאשים בדברים שלמדנו לבד בחיים, בטח לא בדברים הכואבים שלמדנו בחיים. היום ברור לי שאם לא הייתי לומדת אותם לבד, ספק אם הייתי לומדת אותם מתישהו. אז אני סולחת על הכול ובעיקר לעצמי על שלא סלחתי לי בעבר

ראש השנה מתקרב. כולם מדלגים מהרמת כוסית לעוד סידור לחג, עוד פינה לסגור בין הטירוף של החזרה ללימודים לשנה החדשה שכמעט כאן. שבוע של כאילו שגרה, אבל ממש לא

חגי תשרי מעבר לדלת והדחיינים שבינינו אוהבים אותם במיוחד. אבל אפשר וגם כדאי להתייצב מולם חזיתית ולקבל אותם לתוכנו

מרוב שמדברים על צמד המילים הזה “העצמה נשית” קצת נמאס לי ממנו, בעיקר כי הפך פעמים רבות ריק מתוכן כמו סיסמה שחוקה. מה שבטוח, שחברות בין נשים היא הכי עוצמתית שיש