אחרי החגים כבר כאן. סוכה שנותרה עומדת לאחר תום החג. צילום: פבל
סוכה באשדוד. צילום ארכיון: פבל

חוזרת לעניינים: כשהשגרה מתדפקת על הדלת

נגמרו החגים ונגמרו התירוצים, אין לאן לברוח, חוץ מאשר לסיפורים שקראתי בחופש ולקחו אותי למקומות אחרים. יש תקווה, אחרי הכול

פורסם בתאריך: 5.10.18 16:18

כשהגעתי השבוע למשרד אחרי חופשה של שבועיים, התחושה הייתה מוזרה ומסורבלת. שכחתי את קוד הכניסה לבניין ונזכרתי בו רק אחרי מספר ניסיונות כושלים ועמידה בשמש קופחת. שמש עיקשת, שלא השתכנעה מאיחולי ה”חורף בריא” שאמרתי ושמעתי כל אותו יום, חזרה לעבודה.

במשרד חיכה לי העציץ על אדן החלון. השארתי אותו מלא חיים ויציב, וקיבלתי אותו עכשיו תשוש ונפול. חיכו לי גם שאר העובדים בפנים מעוגלות, שמחים ומלאים מהמשפחתיות שאפפה אותם בחג, מבולבלים וטרודים מחזרתה של השגרה, מתאוששים לאט לאט, בחוסר ברירה, ומצד שני נכונים לעשייה משמעותית.

וחיכתה לי גם אני. שבמהלך החודש האחרון קראתי כל כך הרבה טקסט שהוא לא מאמרים על הכלכלה/ חברה/ פוליטיקה בישראל, לא “שבטיות מול סולידריות” או נושאים חשובים לי, כמו מעמד הנשים ותרבות יהודית. וגם לא חומר של הקורס מהאוניברסיטה, למרות הבחינה שנושפת לי בעורף.

במהלך החודש האחרון קראתי טקסטים בעלמא, פרוזה מתורגמת ושל כותבים ישראלים. סיפורים של אחרים. געגועים. כעסים. אהבות נכזבות. תפילות ובלבול. אמונה וזעם. וכל המילים הילכו בי קסם והתלבשו על העולם שלי. וגרמו לי להתגעגע אליי ולאחרים. לזכור לטוב או לרע אנשים שעברו בחיי.

הם גרמו לי לחפש חיוכים בעיניים שמולי, כמו שקורה בסיפורים כתובים ואף פעם לא בא אליי. גרמו לי לתהות אם הדיאלוגים הפנימיים שמתנהלים אצל הדמויות הכתובות הגיעו אליהם בבהירות ובריכוז כמו שעלו על דפי הספר, או שגם אצל אחרים קצות המחשבה נפרמים והדעות מתייצבות טוב יותר כשהם אומרים אותם לאחר או כותבים, כמו שקורה לי.

וחשבתי גם על הביקורת כלפי סרטים הולווידיים שלימדו אותנו איך זה נראה כשאוהבים (כמובן שקיעה ופרחים ואסתטיקה מושלמת) ומה עושה בן אדם ששומע בשורה רעה או מרעישה בטלפון (שומט את השפופרת ופוער את פיו), ואנחנו מדמים לחשוב לפעמים שאם זה לא כך, זה לא אמיתי.

 

ובין כוכבים שהציצו אליי מן הסכך של הסוכה ובישרו את השתלטות הערב במרחב לבין קולות השכנים מהסוכות הסמוכות חייתי לקצת זמן כמו בספרים או בסרטים ההם מהוליווד והרחתי את ריח הסכך המתעפש ברגעים הקטנים שישבנו ביחד. אצרתי את קישוט הסוכה המשותף עם השכנים הנעים על הרצף החילוני—חרדי כחלק מהשכונה שבה אנחנו גרים, ולא ראיתי את זה כמובן מאליו והודיתי להם על זה. והתרגשתי ב”תמימות שנייה” מהמוני עם ישראל שהגיעו יחד איתנו לכותל המערבי. ורחב לבבי מתיקוני עולם קטנים אף על שחלמתי על גדולים הרבה יותר.

לא ראיתי “חיוכים בעיניים”, אבל כן התעמקתי בקמטים הקטנים מסביב שיוצרים הבעות שונות, וכן הבחנתי בהנהונים קטנים ומהירים ומשיכות כתף והתרחבות לחיים שבולעת חיוך שבע רצון.

ומיד אחרי שהסתיים הזמן הזה, ונזכרתי סוף סוף בקוד הכניסה לבניין המשרד ולמחשב ולתיבת המייל והשקתי את העציץ כדי לעודד אותו להתיישר שוב, נשאבתי לאחרי החגים התובעני. ובלילה, כשהרמתי את הראש לראות אם מציצים אליי שלושה כוכבים, ראיתי את השמיים פרושים וערומים. אבל זכרתי עדיין את הטעם ההוא של האנשים האחרים מהספר וזכרתי את הגעגוע.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר