יום כיפור: אחד עם טלית בדרך לבית הכנסת ואחרים על אופניים. צילום: עופר וקנין
יום כיפור: אחד עם טלית בדרך לבית הכנסת ואחרים על אופניים. צילום: עופר וקנין

יום הכיפורים שלי

את יום כיפור בילדותי בתל אביב אני זוכרת כמאורע שהרגשתי בו ניצחון על הסביבה החילונית. היום ממרום שנותיי אני חושבת שזה יום שבו כולנו מנצחים

פורסם בתאריך: 18.9.18 11:23

בבוקר ערב יום הכיפורים אבא היה נוסע מוקדם לבני ברק כדי לערוך מנהג כפרות. אני ואחי סחבנו בקבוקי שתייה וחבילות קרקרים מלוחים לבית הכנסת שברחוב אחד העם בתל אביב, כדי שיהיה למתפללים הצמים בסוף הצום.

העיר תל אביב הייתה רגילה לגמרי, אנשים דיברו בקול ברחובות, נעצרו ברמזורים ויצאו לטיול עם הכלבים. רק אצלנו בבית הייתה אוירה שקטה ומתוחה. שתי סעודות במהלך היום, שתייה בלתי פוסקת כדי להתכונן לצום. רק לקראת השקיעה ירדה שלווה מוזרה על העיר ההומה. תנועת כלי הרכב דעכה, וילדים חמושים באופניים ובקסדות מילאו את הכבישים הנקיים.

כשהלכנו לבית הכנסת בבגדינו הלבנים, דומים למלאכים, הרגשתי שכל העיר עושה תשובה ביחד. כיפות לבנות צצו על ראשי השכנים. ברכת “חתימה טובה” נאמרה בלחש.

כילדה קטנה זה היה בעיניי הניצחון הכי יפה שיכול להיות. כל המבטים שנצברו עליי במהלך השנה על לבושי הארוך גם באמצע הקיץ הלוהט, כל אותם לחשושים על השטריימל של אבא, על הזרות של הנוכחות החרדית שלנו בתוך סביבה חילונית תל-אביבית הארד קור, כל אלו נשטפו בדרכנו לבית הכנסת בליל יום הכיפורים. הוכחה שהדרך שלנו היא הצודקת. הודאה באשמה של כל אותם צמים, של כל אותם המשביתים את רכבם.

גדלתי. מבחינה חיצונית דבר לא השתנה. אני עדיין מרבה בשתייה ביום של ערב יום הכיפורים. אני עדיין חרדה על הצום וחריצת הגורלות. וגם אותם “חילונים” – שם כולל לאנשים שאינם הולכים עם כיפה בימים רגילים, ממשיכים לצבוא את הרחובות בליל וביום הכיפורים. חלקם הגדול צמים. כולם משביתים את רכבם, אף שאין אף חוק שמכריח אותם לעשות זאת.

 

אבל אני כבר לא מחפשת צידוקים לדרכי. לא רוצה לראות עולם שבו כולם נוהגים כמותי, אם כי אני בטוחה מאוד בדרך שבה אני הולכת.

ההסתכלות הזו מצליחה להביא אותי לראייה עמוקה ומעניינת פי כמה. אני מצליחה לראות ביום הכיפורים חג לאומי שבו המרחב הציבורי כולו נוטל חלק. אני מצליחה לשמוח באמת על היותנו פה בארץ הזאת, על משמעות החג, אולי כפי שהייתה בזמן בית המקדש לפי דבריו של רבן גמליאל: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו”. יום עבודת כהן גדול מאומצת ורצינית מחד, ויום חג לכל העם מאידך. אנשים נקהלים ברחובות, בנות ישראל שואלות בגדים כדי לא לבייש את מי שאין לה.

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

אני מצליחה לראות את יום הכיפורים כחג ישראלי, ואת החוגגים אותו כבעלי זהות ישראלית עמוקה, כל אחד בדרכו. בלי לחפש את הצדק והאמת, בלי לחשוב מי עושה את זה יותר נכון. ההסתכלות הזו ממקדת אותי למבט פנימה, אליי, לרצון לחשבון נפש אישי. מה אני צריכה לתקן, ואיך אני עושה את זה ביתר שאת.

גם השנה אצעד בנעלי בד בגלל מנהגי התענית ברחובות הומים אנשים, בכבישים עמוסי אופניים ונעדרי מכוניות. גם השנה ארגיש קצת יותר שייכת למרחב הזה שבו אני מסומנת כאחרת בדרך כלל. אפילו שדעותינו ותפיסתנו את הצום שונות. אולי דווקא בגלל.

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר