נחמה ז"ל ורובי ריבלין בטאג' מאהל בהודו. צילום מארק ניימן, לע"מ

יהודית גילאון נפרדת מנחמה ריבלין

“כי כולנו, כן כולנו /כולנו רקמה אנושית אחת חיה /ואם אחד מאיתנו/ הולך מעמנו /משהו מת בנו /ומשהו, נשאר איתו”

פורסם בתאריך: 6.6.19 16:03

השבוע רציתי לכתוב בנימה נוסטלגית. רציתי להיזכר באשדוד של פעם, כשהיה לנו מרכז מסחרי אחד. רציתי לכתוב על שמואל כבתי ז”ל, מלך הפלאפל. כשמישהו הולך מאיתנו, אנחנו נזכרים ברגעים בהם נשזרו חיינו, גם כשמדובר בדוכן פלאפל, בלי שנכיר אישית ונחליף דעות וחוויות. לא הכרתי אותו מחוץ לדוכן. לא גדלנו באותה סביבה, לא היו לנו חברים משותפים. ובכל זאת, הוא היה חלק חשוב בחיי.

בעיניי הפלאפל שלו הכי טעים בארץ. תמיד השוויתי, לאף כדור פלאפל לא היה טעם כזה. אני מכינה לפעמים בבית למשפחה, אבל הטעם של “מלך הפלאפל” הוא הטוב ביותר. ושום מומחים מהטלוויזיה לא ישנו את דעתי. כי לריחות וטעמים יש לפעמים משמעות שהיא מעבר למה שמונח לפנינו. בשבילי זה טעם של רקמת החיים שלי בעיר הזו.

כשהייתי אימא צעירה, ועמרי בני הבכור ישב בעגלה עם חצי מנה ביד. כשהיא נפלה לו, והוא התחיל לבכות, ניגשתי לקנות לו חצי מנה אחרת. שמואל כבר הגיש לי אותה מוכנה ולא היה מוכן לקבל תשלום. התעקשתי שזו לא הבעיה שלו, הוא רק חייך בהמון אהבה לילד. כשהתור היה ארוך, ועמדו שם אנשים כעוסים או עצבנים, חילק כדורים לכל אחד, רק שלא יהיו רעבים ויחכו בסבלנות. הוא הכיר את טעמם האישי של לקוחותיו והאכיל בסתר את אלה שלא היה בידם לשלם.

הוא היה איש מאמין, שלא נכנע לסחטנות של הרבנות לתעודת כשרות. העיר גדלה, אוכלוסייתה השתנתה, ובשנים האחרונות ראיתי תעודת כשרות על הקיר. הוא היה בעיניי מאותם אנשים שמאמינים מתוך הלב, בעיניי הוא סימל את מה שהיינו פעם. לשמואל כבתי היה אלוהים.

ואז נפטרה נחמה ריבלין. יחסי ידידות נרקמו בין רובי ריבלין לאילן כשעוד היה יו”ר הכנסת. והקשר נמשך גם אחרי שנבחר לנשיא. אילן תמך בבחירתו לנשיא באופן גלוי, בלי קשר לשיוך פוליטי. כך גם נוצר קשר בינו לבין נחמה. אחר כך מצאו עצמם באותן פעילויות להגברת המודעות, לשוויון חברתי, לאלה שמוגבלויות שונות מקשות על חייהם. אילן מאוד אהב אותה, תמיד הייתה מוכנה לשתף פעולה, תמיד מלאה ברצון טוב ומונעת מתוך האמונה שהתפקיד שלה כרעיית הנשיא הוא שליחות. מאוד רציתי להכיר אותה, הוזמנו לפגישה כזו לבית הנשיא, אבל הפגישה נדחתה. לוח הזמנים הצפוף של ריבלין ושל אילן גרם לדחייה. אני מאוד מצרה על כך.

בריאיון נדיר סיפרה כי גדלה במושב. בשבילה החיים בעיר היו מוזרים, לקח לה זמן להבין שלימונים קונים בחנות ולא קוטפים מהעץ. רציתי להביא לה לימונים מהעץ שבחצר שלי, כמחווה נוסטלגית. אהבתי את הצניעות שלה. הפשטות שלה יצרה סביבה הדר וכבוד.
המחווה של מלאניה טראמפ בהליכתן המשותפת ריגשה אומה שלמה. אפשר שדברים יהיו גם אחרת. היא לא הייתה צריכה להתאמץ להיות הגברת הראשונה. היא פשוט הייתה כזו. לא סתם נאמר שמי שרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו. ומי שבורח מכבוד, הכבוד משיג אותו ומגיע אליו. במותה לוקחת איתה נחמה ריבלין עוד חלק מאיתנו, משהו מעידן התמימות שלנו.

חשבתי הרבה הלילה על רובי ריבלין, על האיש, לא על הנשיא. על מי שאיבד חברה טובה שהייתה לצידו 50 שנה. ישנו צילום של שניהם על ספסל מול הטאג’ מאהל בהודו. בעיניי זו אחת התמונות שהכי מבטאות זוגיות מאושרת, שמירה על רגע של פרטיות למרות הזרקורים. אפשר להבחין במגע יד, במבט על האהבה והקשר בין בני זוג. תמונה אחת שווה לעיתים יותר מ—1,000 מילים.

אני משתמשת הרבה בשירים לבטא תחושות. בראשי מתנגן השיר: ”GREEN, GREEN GRASS OF HOME“. החזרה לתחושת הדשא הירוק של בית הילדות, החלום של כל מה שאיננו נמצא מסביבך. נחמה ריבלין הולכת הביתה לדשא הירוק.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר