רוגוזין, רובע א'. צילום: דוד קקון
רוגוזין, רובע א'. צילום: דוד קקון

הוי רוגוזין שלי

ביקור במרכז א’ החזיר אותי 30 שנה לאחור, לבתי הקפה והמקומות הלוהטים של רחוב רוגוזין. מה אומר לכם? התגעגעתי. אולי “צריך למתוח המושכות וקצת לקחת חזרה”

פורסם בתאריך: 20.12.18 18:25

השבוע נקלעתי לרחוב רוגוזין, מרכז א׳. הרבה זמן לא יצא לי להגיע למרכז שהיה הלב הפועם של אשדוד. בשנות ה-80, שעליהן מרחיב שלום אסייג בתכנית המצליחה, הרחוב הזה, השדרה הזו, היו כל מה שנקרא אשדוד.

ההלם הראשון היה ששמתי לב שחנות שענתה לשם ״תרבות״, חנות לציוד משרדי שהייתה ה״אופיס דיפו״ העירוני בזמנו, הפכה לחנות כלבו — מה שבימי נערותי קראו חנות ״טמבור״. למה טמבור? כי שם מכרו צבעי טמבור, והיה גאון שיווקי בחברת טמבור שהיה מוכן לממן את השלט, מכאן, כל חנויות הכלבו בישראל נקראו… טמבור! גאוני.

המשכתי לכיוון מערב ונעמדתי על הפינה, פינת גרפיטי, על הכניסה לתחנת הדלק (רבים מכם שואלים על מה אני מדבר ובצדק, לפני מעל ל-20 שנה בחניון של מרכז א׳, בלב לבו עמדה תחנת דלק).
הסתכלתי לכיוון מערב וראיתי את קצה השדרה, שהייתה ריקה כמעט מאדם, אנשים בגיל מתקדם, פנסיונרים ככל הנראה ניצלו את יום השמש ופסעו בשדרה שהייתה הלב ההולם של העיר אשדוד, השדרה שחנו בה, או לצדה, כלי הרכב הכי שווים של כל מי שהצליח להתגנב קרוב לשדרת בתי הקפה. ולא בגלל הקפה.

בראש ובראשונה נזכרתי בגרפיטי, קפה גרפיטי, שאם אלוהים אהב אותך, היית מצליח למצוא מקום/ שולחן בחוץ. אם היה לך ממש מזל, יכולת גם למצוא חניה באחד הבניינים המקיפים את המרכזון. היום ניצבת מאפייה במקום המוסד המפואר שהחליף בינתיים כמה ידיים. היום לפחות מגישים שם קפה ומאפה, ויש שולחנות קפה כמזכזרת לימי הזוהר, מה שאי אפשר להגיד על התחנה הבאה.

מי שבכל זאת לא הצליח למצוא מקום היה ממשיך ומנסה בנוס קפה, אבל אי אפשר להגיע לנוס קפה מבלי לעבור קודם את הדואר, שעבר בינתיים גם הוא לרובע סיטי. המבנה המיתולוגי הפך בינתיים למאורה חשוכה, כאילו שלא כל אשדוד עברה בה והתייבשה בה שעות. סטטוס אקטואלי: מבנה רפאים.

הנוס קפה שניצב ליד תופין, הפיצוציה הראשונה באשדוד שהייתה פתוחה בשבת והייתה למוסד (כולל פתיחת סניף נוסף עם שם מקורי במיוחד — תופין 2). הנוס קפה הפך לחנות ירקות. המראה ופרץ הנוסטלגיה בשילוב המראה הסוריאליסטי של עגבניות ב6.90 הציפו בי לא מעט זיכרונות. הנוס קפה היה אחד מחלוצי בתי הקפה ששדרגו את התפריט והפכו אותו למעין קפה מסעדה. ריח הטוסט השווה של המקום עשה אותי לרגע רעב וחשבתי להתנחם ב״בורקס סמי״ שניצב בהמשך, אבל איזה סמי ואיזה בורקס. גם הוא כבר לא שם.

מי כן שם, מרחק שבע חנויות לכיוון מערב? קפה צמרת. בני מימון עדיין שומר על הגחלת עם הקפה המצוין ושיפוץ קל למקום, אבל כמה משמח לראות שם אחד מוכר שלא זז סנטימטר ומחזיק את כל הנוסטלגיה על הכתפיים שלו.

את קפה פינוקיו, שנתן הופעת אורח והבלחה של כמה שנים, הבנתי שאין מה לחפש, גם לא את קפה היובל, שניסה לתת פייט לשייקספיר בשבתות ובערבים, ואיך נאמר בעדינות? לא ממש הצליח.
קפה שייקספיר היה התחנה האחרונה במסע הנוסטלגי. כמו שאתם מבינים, המכה הייתה חייבת להיות קיצונית. קפה שייקספיר היה המקום שבו מתחיל הערב, שם מחליטים לאן באמת יוצאים ובין היתר עם מי יוצאים.

אשדודי שהיה מוצא חניה על הסיבוב, היה מחויב לחזור לצמרת ולשלוח לוטו, מדובר ביחידי סגולה עם מזל קיצוני שפותחים את הדלת ומתיישבים, לי זה קרה פעם אחת, מודה… זה חתיכת אירוע.
זה היה הפרומו לחשיבות הפינה הנוסטלגית שבמקומה ניצבת היום בגאון ובמלוא הדרה… קצבייה. הטוסט והאמריקנו הפכו לכרעיים וסטייק אנטריקוט… חי. אפרופו טוסט, אי אפשר להגיע עד שם מבלי להזכיר את פיצריית דון פפיטו, שבני גילי המתקדם ייזכרו בעיקר כי עבדו שם כמה ימים (כי אין מצב להחזיק יותר) וכנראה גם מעלים חיוך נוסטלגי.

 

אז מה זה אומר עלינו שהמקום הכי מרכזי שלנו נראה היום כמו שהוא נראה? שהוא מרגיש כמו שהוא מרגיש? איך ברחוב שכולם התאמצו להיראות בו הכי טוב שהם יכולים/ יכולות לא נראים ולא מתראים בו עוד?

נכון שחייבים להתקדם, נכון שהזמן עושה את שלו, אבל מישהו חייב לקחת החלטה שהרחוב הזה הוא הכרטיס ביקור הכי משמעותי של אשדוד, אי אפשר להיכנע ולתת לו להתדרדר עד שאי אפשר יהיה לשקם.

יש הרבה תכניות שנמצאות בשלבים מתקדמים, כולל מדרחוב ייעודי שהוא חלק מפרויקט ה-REWAY. מישהו רגיש חייב ללוות את התהליך מזווית נוסטלגית, אולי להחיות את שמות בתי הקפה, אולי להעביר לשם כובד פעילות בסיוע העירייה על ידי הטבות ותמריצים, זה פשוט חייב לקרות.

רוגוזין זה הסיפור של העיר, כמו הקליפורניות, כמו גבעת הטילים, כמו הבריזה והאומבבה, כמו הברזלים בד׳, כמו תור הזהב של ההיצ׳קוק והבולדוג, האופציה, הדיזל, הנגטיב, הקומקום, המאי-טאי, הפעמון, טמבל וקפטן מומיס ויש עוד הרבה. היו ימים שמתל אביב באו לאשדוד לבלות, והפקקים היו מצפון לדרום.

יש פה דור שלם שמופתע בכלל שאני זוכר את כל השמות, ואני שואל איך אפשר לשכוח? היו ימים, ובעיקר היו לילות. והיו זמנים אחרים ושונים. לפעמים כל מה שרק צריך זה פרץ נוסטלגי, כמו זה שקרה לי השבוע, והחלטה לעשות איתו משהו חיובי. יא חסרא.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר