ויקי סלאבין היא אשת קריירה מצליחה וחזקה, בכירה בעולם ההייטק, מכורה לעבודה, מחושבת וממוקדת מטרה. יש לה תשובה לכל שאלה. אבל כשנוגעים אצלה במה שקשור לרגש, בעיקר למשפחה שלה ולילדותה, היא מתקשה למצוא את המילים, מעדיפה להשאיר את הדברים לעצמה.
סלאבין, תושבת אשדוד, נשואה ואם לילדה, היא שותפה ומנכ”לית בפרודאופס PRODOPS.IO – חברה שעוסקת בהכנת תשתיות אוטומטיות לעבודה בענן בצורה מאובטחת.
בין אם הבנתם ובין אם פחות, מסתבר שזה תחום שעובד עכשיו חזק וגם השמים הם לא הגבול. כך גם השאיפות של סלאבין, אחת ממייסדי קהילת ההייטק והיזמות באשדוד. בתקופת הקורונה הובילה מהלך של עזרה לקשישים בעיר ורתמה חברים נוספים לרעיון.
לא להיות תלויה באף אחד
“מישהו פעם הגדיר אותי כאחת שחיה 36 שעות ביממה, הזמן קצר ואני מנסה להשתלט עליו”, היא מעידה על עצמה.
את תמיד כזאת מתוכננת?
“אני מאוד ספונטנית אבל אני יודעת שזה חייב להיכנס ללו”ז, אחרת זה לא יקרה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
תמיד בשליטה?
“לא, אני גם זורמת”.
היא נולדה לפני 41 שנה בעיר הומל, בלארוס, ברה”מ, והוריה קראו לה ויקטוריה כי נולדה בתחילת מאי לפני יום הניצחון על הנאצים שצוין במדינה הסובייטית בשורה של תהלוכות ואירועים.
סלאבין. צילום: יוסי פיטוסי
בסוף 89’ עלו לישראל: היא ואחותה עם אימא, סבתא ובעלה השני. האבא יצא מהתמונה עוד קודם והם לא בקשר. שלושה שבועות הם ישנו בשדה התעופה במוסקבה. בסופו של דבר הם הגיעו לאשקלון, כי אימה, שהייתה רופאה, מומחית ברפואה דחופה, שמעה שיש בה בית חולים, ברזילי, ורצתה לעבוד בו. אבל בארץ לא הכירו בתעודה שלה, והיא נאלצה לעשות הסבה ולעבוד בתור אחות. בין לבין השלימה האם הכנסה בפיצרייה וכמטפלת סיעודית כדי לפרנס את המשפחה.
“אני ואחותי הקטנה היינו באות אליה בלילה ומכינות ביחד פיצות”, מספרת ויקי ודמעות חונקות את גרונה. יותר מזה היא לא מוכנה לספר על ילדותה. לא רוצה שירחמו עליה ושיראו בה “מסכנה”.
מגיל צעיר סבתן גידלה אותה ואת אחותה. “מה שעברתי עשה אותי חזקה יותר, למדתי מגיל צעיר לא לפתח תלות באף אחד. לומדים להסתדר”.
איך השפיע הבית שבו גדלת על מי שאת היום?
“בית שעבדו בו תמיד, בית של נשים פייטריות, עם כבוד עצמי, נשים שאינן מוכנות להיות מושפלות על ידי מישהו מבחוץ, אך מתפרנסות בכבוד”.
כשאני שואל על הדברים המשפחתיים אני רואה שקשה לך.
“כן, אני מביאה איתי חבילה טעונה. המון דברים שלא היו. דמות אב, כסף, חשיפה להזדמנויות. כשאת נשארת לבד את צריכה לדאוג לעצמך ולמשפחה שלך”.
“יש לי קטע כזה”
את שירותה הצבאי עשתה בחיל האוויר והמשיכה לשנה בקבע. גם במהלך השירות לימדה מתמטיקה ובסופי שבוע מלצרה באשקלון.
על רקע הסיפור המשפחתי שחוותה היא רצתה להתחיל תואר ראשון בהנדסת חומרים ולמעשה כבר התקבלה. “רציתי להגיע לטיפול באותו כרומוזום מסוים במוטציה שמתרחשת בסרטן שחלות”, מספרת סלאבין.
אבל בסופו של דבר החליטה ללמוד כלכלה וניהול. “כבר הייתה לי תכנית למחקר ועד לפרופסורה אבל הבנתי שזה ייקח מינימום 15 שנה ובינתיים הרי צריך להתפרנס, וגם לא יכולתי להשאיר את אחותי הקטנה לבד. בחיים שלי הבנתי בגיל מאוד צעיר שאין על מי לסמוך ואני חייבת לדאוג לעצמי”.
זה היה באוניברסיטת בן גוריון ושם גם הכירה את מי שהפך לבעלה, יוסי פיטוסי. בעקבותיו עברה בהמשך לאשדוד. “התחילו איתי שם ארבעה חבר’ה והוא היה ה’יועץ’ שלהם באיך לשבור אותי ובסופו של דבר הוא זה שכבש אותי. עד היום לא ברור לי איך”.
יוסי הוא כלכלן עצמאי ויש להם ילדה, רוני, בת 10, שלומדת בבית ספר רבין.
נשארת ויקי סלאבין, לא פיטוסי.
“כן, זה מעצים אותי. יש לי קטע כזה, להיות עצמאית ולא להיות תלויה באף אחד, אפילו בבן הזוג. יש לכל אחד מאיתנו רכב משלו, חשבונות בנק נפרדים… “.
מי עושה יותר כסף?
“אני חושבת שאותו דבר, זה גם תלוי בתקופה”.
את פמיניסטית?
“לא כל כך. אני חושבת שניפצתי כל תקרת זכוכית, לא מאמינה בתקרת זכוכית, כי אם רציתי משהו בחיים, מצאתי את הדרך להשיג אותו”.
זאת אומרת, את לא מאמינה בתקרות זכוכית בכלל או שלך לא היו כאלה?
“אני מאמינה שיש תקרות זכוכית, אבל אני ניפצתי את כל אלו שנקרו בדרכי. להיות מנכ”לית בחברה טכנולוגית גברית – עשיתי. להיות אישה בתעשייה הזאת – עשיתי… לבוא מרקע של מחסור ומהפריפריה ולהצליח, מהגרת שמצליחה, עשיתי. כנראה שידעתי תמיד למצוא את הדרך העוקפת.
“יש המון תקרות זכוכית”, היא מחדדת, “גם בתעשייה הטכנולוגית, כי הכל עובד על קשרים אישיים. תחשוב, אני לא צברית, אני מהגרת, מהגרת שגדלה בעוני, לא היו אמצעים, לא היו לי חוגים כילדה בארץ. ברוסיה היו לי מלא חוגים, כולל פסנתר וכינור. בארץ לא היה כסף ולא הייתה אפשרות. כשאין אמצעים הדברים לא נגישים לך”.
וכאישה בעולם ההייטק? זה עולם גברי, לא?
“כן, אתה יודע כמה ניסיונות היו לי לגייס נשים לעבודה? עולם ההייטק הוא גברי. מעל 90% מהמצליחנים למיניהם, אנשי האקזיטים הגדולים, גברים”.
ואישה שמצליחה בהייטק?
“אני זו מי שאני. אני בונה קולקטיב מאוד חזק, בונה יחסים בין אנשים. אולי פה בא לידי ביטוי הצד הנשי. שאני מביאה אמפטיה לשולחן ולא עבודה לפי טאלנט. תעשיית התוכנה מעודדת טאלנטים, תותחי-על, מה שנקרא, אוסף של אינדיבידואלים מאוד חזקים עם המון תחרות. אז אני קצת שונה בניהול שלי. זה הפלוס שלי כאישה, לעבוד כקולקטיב”.
אינטליגנציה רגשית.
“נכון”.
מה תקרת הזכוכית הבאה שנמצאת על הכוונת שלך?
“אני יוצאת עם החברה שלנו, שיש לה מוניטין מדהים, לכבוש את ארה”ב. אנחנו נעשה חברה של מיליארד דולר”.
את רוצה להיות עשירה?
“לא, אני רוצה ליצור אימפקט. כסף לא הניע אותי אף פעם, עצמאות כלכלית כן”.
במרכז: איתמר אסף ומיקי חובל, יוזמי קהילת ההייטק באשדוד. צילום: אסף ליבוביץ'
אין לך יעדים כספיים? נניח, לעשות את המיליון הראשון.
“עשיתי את המיליון הראשון”.
להיכנס לדירוג 100 העשירים של פורבס.
“לא, אבל להיות חברה של מיליארד דולר כן מאתגר אותי”.
כמה החברה שלך שווה היום?
“כמה עשרות מיליוני דולרים”.
את מוכשרת.
“זה לא מוכשרת, זה יצר הישרדותי חזק. אימא שלי הייתה פייטרית, גם סבתא, זה מה שלמדתי”.
ויקי סלאבין היא…
“אתית – עוולות מפריעות לי מאוד ואני רודפת צדק – אישה, גם אם לא פמיניסטית”.
“אני לא גיקית”
ויקי סלאבין עמוק בעולם הטכנולוגי וההייטטקיסטי אך לדבריה, “אני לא גיקית וגם לא תמיד מבינה את הבדיחות שמריצים בחברה”.
כשהייתה בחופשת לידה לפני עשר שנים, קראה באחד העיתונים על שיתוף פעולה בין אשדוד לבורדו ועל אקדמאים בעיר. “כתבתי ארבעה עמודים ושלחתי ללשכת ראש העיר עם מה שחשבתי בנושא. קראו לי, כך הכרתי גם את יהודה פרנקל”.
בהמשך הוצבה במקום השישי ברשימתו של לסרי בבחירות למועצה והשתלבה בוועדת היגוי לפיתוח הייטק בעיר. “שני דברים שאני שמחה שהיה לי חלק בהבאתם לאשדוד הם איי.בי.אם והחממה הטכנולוגית של עמותת גבהים”.
סלאבין השבוע במערכת "כאן דרום". צילום: דור גפני
משרדי החברה שלה ושל השותף שלה נמצאים בשרונה, תל אביב, אך יש גם שלוחות באנגליה ובארה”ב. היא מעסיקה כמה עשרות עובדים, לדבריה.
זו חברת הזנק, סטארט-אפ?
“יש לנו גם מוצר שהוא חברת הזנק ונקרא ‘דבק’. המטרה להפוך את האינטגרציה לפשוטה יותר”.
טוב, נניח שהבנתי. אקזיט זה יעד מבחינתך?
“אני לא יודעת אם אקזיט, מעניין אותי לעשות חברה של מיליארד דולר בכוחות עצמי”.
את שאפתנית.
“כן, אחרת יהיה משעמם”.
ותישארי לגור בארץ?
“אלוהים יודע, אבל אם זה בארץ – רק באשדוד”.
יש לך שאיפות גם מחוץ לעולם העסקי?
“השאיפות שלי הן לרתום אנשים לעשות מעשים שמשאירים אימפקט סוציאלי ולהפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אני לא אוהבת שיש אנשים שקופים בעולם. ואם אצליח אעשה גם מיזמים חברתיים, אולי פילנתרופיים”.
פוליטיקה?
“לא מאמינה בפוליטיקאים”.
ומה עם תעשיית הייטק באשדוד? אפילו את הקמת את החברה שלך בתל אביב.
“נכון, כי קשה לסגור עסקאות מחוץ לאזור הזה. מי יבוא לאשדוד אם הלקוח שלך מתל אביב?”
כולה חצי שעה נסיעה ברכבת.
“אתה חושב כן… מי יאמץ? מבחינתם אשדוד זה ליד עזה. אנחנו רוצים לייצר פה בעיר הייטק. אני מאמינה שגם אני אעשה עסקים באשדוד ושבכלל ההייטק בעיר שלנו יתרחב הרבה בזכות הנמל החדש. את היתרון הזה להיות עיר טכנולוגית סביב נמל הוא משמעותי מאוד. אם חברות ההייטק לא באות לאשדוד, בואו נייצר לנו הייטק משלנו”.
מה את מאחלת לבת שלך להיות?
“עצמאית, ושתדע ליפול ולקום מחדש ולהיות בן אדם טוב. היא אומרת שהיא רוצה להיות מורה ומנהלת בית ספר”.
