צונחת בזמן
Leave a Comment“מה זה?” ממלמלת בבהלה. פותחת חריץ בעיניי, ״רגע, איפה אני?״ שואלת. שוב דפיקה רמה חודרת את מעטפת השקט. פוקחת את עיניי. ״שיט! שיט! שיט!״ התודעה מבליחה באחת, מצלצלת בעוצמה בפעמון בראשי. שוב קואזימודו הפרטי שלי עולה לראש הקתדרלה ומפעיל אותו — את מאחרת! מבעד לחלון קטן, הממוקם בדיוק מעל ראשי, משקיף בית ספר לצניחה — מרא״ה 890. על משקל בוורלי הילס 90210, רק בלי הבוורלי הילס.
יוצאת מהמיטה בבהלה, שני צעדים קדימה ואני בדלת. פותחת אותה מבלי לחשוב איך אני נראית. ״את מירב?״ שואל אותי חייל שעומד מולי נבוך לנוכח המראה שלי. לא ממתין לתשובה וממשיך, ״עמית שלח אותי לקרוא לך. כבר כולם מוכנים ואת מאחרת״. קולו לא שיפוטי. ״מה השעה?״ אני שואלת. “6 בבוקר”, הוא עונה, מסתובב והולך. סוגרת את הדלת אחריו. רוקעת שלוש פעמים ברצפה — ברגל ימין, אחר כך עוד שלוש פעמים ברגל שמאל. הידיים מלוות בתנועה אנכית בתיאום מושלם. אולי מנהרת הזמן תיפתח מתחת לרגליי הכעוסות, תשלח אותי עם ד”ר טוני נוימן וד”ר דאגלס פיליפס ל-4 בבוקר. ואולי לא.
עולה על מדים, מצחצחת שיניים. יוצאת מהחדר. מתקדמת בזריזות לעבר המטרה. עולה על כביש האספלט — השביל המרכזי בבסיס. חולפת על פני מתקן האימונים. שבועיים. שבועיים כל מי שאני מכוון כחץ מתוח לרגע הזה. שבועיים של אייכמן, אומגה, גלגולים במגרש החול והדמיית ג׳יפ. ולא, לא ג׳יפ יוקרה כשאני בתוכו. יותר אני בתור הג׳יפ. ובכל זאת, גם הפעם מאחרת.
מתקרבת לשטח האוהלים, מראה התלויה על אחד המבנים מורה לכל מי שחולף על פניה: “חייל, סדר הופעתך”. בבואתי משדרת בהלה. היא מדייקת את ההרגשה. כולם מוכנים, חיילי הצנחנים כבר עומדים בשלשות. כנראה כבר זמן מה. מזהה את עמית מולם. הוא לבוש במכנסיים צבאיים מגוהצים, נעליים אדומות מצוחצחות וחולצה לבנה בוהקת. על עיניו משקפי Oakley חמושים במראות אטומות. פדיחה רבתי. 200 חיילים עומדים ומחכים רק לי. למלכה האם.
הוא מזהה תנועה מולו. מתקדם לעברי. אני רוצה לומר משהו, אבל הוא רוצה משהו אחר. ״לכי מיד אל המחסן ותבחרי לך מצנח. כולם מחכים רק לך״.
