הספרים שלי

על ספרים ומשמעותם עבורי

כל חיי אני מוקפת ספרים. הבית שלי צר מלהכיל את כמויות הספרים הגואות בו. ספרים נותנים לי ביטחון ותחושת שייכות. אולי זה קשור לדור הקודם, אבל הספרים הם החברים הכי טובים שלי

פורסם בתאריך: 20.6.19 16:31

אין כמו ריח של ספר חדש כדי לשחרר בי תשוקות. ספרים הם אהבת חיי. ישנים, מתקלפים, מצהיבים בצד רעננים וזקופים, חדשים!

בילדותי עליתי לרגל לספרייה העירונית באשדוד, כשעוד הייתה ברחוב הראשונים. דבורה עתרייה, מנהלת הספרייה המיתולוגית, טיפחה אותי כקוראת ושוחרת ספר. אני אסירת תודה לנילי רותם שניהלה את הספרייה שנים ארוכות וממשיכה לעקוב אחר היצירה שלי עד היום. לא אשכח את התקפות הצחוק שקיבלנו בספרייה, כנערות בגיל ההתבגרות, כשהתקשינו לשמור על השקט הנדרש.

עם השנים, כבוגרת, סגרתי מעגל וחזרתי לספרייה כמשוררת וכקוראת כאחד.

המנהלת המוערכת זהבה דויטש הפכה את הספרייה למקום חי ותוסס, והייתה לי הזכות להשתתף באירועים ספרותיים שקיימה.

גם המנהלת החדשה איילת עמר, שנכנסה לתפקידה לאחרונה, ממשיכה במסורת קיום אירועים בספרייה.

הספרייה נמצאת באותו מקום מאז שנות ה—80 ולא מהווה אטרקציה במבנה הישן שלה במרכז ב'. בעתיד תעבור הספרייה למשכן חדש, אבל בינתיים עדיין אפשר למצוא בה ספרים מעולים. היה לי לעונג לתרום את ספריי לספרייה העירונית שעליה גדלתי.

ששת הספרים שהוצאתי מלווים אותי גם היום. כל ספר הוא שרטוט נפש של תקופה. תמיד כיף לחזור אליהם. יש משוררים שלא חוזרים לספרים שלהם, כאילו נגמר פרק והוא כבר לא רלוונטי. אני שונה. הספרים שפרסמתי מעצבים אותי גם היום. אני גאה בהם, אני גאה בעצמי על האומץ שהיה לי לפני למעלה מ—30 שנה לפרסם את ספרי הראשון "אור על פני תהום". לא פשוט לחשוף את צפונות נפשך לעיני זרים. בעיקר שאין לך שליטה על איך יגיבו. כל פעם שמישהו מעלעל בספרי ונמצא בקרבתי אני נתקפת חרדה. לא חשוב כמה פעמים שזה כבר קרה, התחושה שלי במצבים אלה עדיין קשה. החרדה היא טבעית. הנפש שלי מונחת שם חשופה לחלוטין לכל מילה, טובה או רעה, מה שיוצא באותו רגע, ואין הגנה מפני כוחה של מילה, כזאת או אחרת.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

ספר הוא כמו מתנה, כמו מכתב, המוקדש לאדם יקר ואהוב, אדם שרוצה לחלוק איתי את סודותיי. אין כמו קהל קוראים. זה יותר טוב מקהל הפייסבוק, שגם אותו אני מעריכה. אבל בפייסבוק הנשימה היא קצרה, שיר פה שיר שם, לא ספר שלם הנותן את מלוא היריעה. התגובה לספר היא איטית יותר אך מעמיקה יותר.

יש אנשים שמחכים לספרי השביעי, וזה מחמיא ומחייב. תמיד קיימות השאלות: "האם הספר יאכזב את הקהל?" "האם אצליח להעניק חוויית קריאה אמיתית?"

התרופה הטובה לשאלות כאלה היא אמונה שאני כותבת ממעמקי לבי ובהכרח נוגעת בלבם של הקוראים. גם העובדה שהשקעתי ימים ולילות בעריכת השירים ובעריכת הספר כולו היא משמעותית לא פחות. כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת את ה—100% שלי ולראות מה קורה. מניסיון לכל ספר יש גורל משלו. אי אפשר לדעת מה יהיה גורלו של ספרי השביעי "עד הקיץ הבא". אפשר רק להתאזר בסבלנות ולצפות לטוב. מקסימום אתאכזב. ככה זה באמנות, התהליך מרתק יותר מהתוצאות. עם כל ספר עובר הקורא תהליך בפני עצמו, תהליך שונה לחלוטין.

קריאת ספרים היא הזדמנות להתנתק מהמסכים. אודה על האמת אני קוראת פחות ספרים מאשר פעם. הפייסבוק, האינטרנט וכל השאר זוללים את הזמן של כולנו וחבל. נכון שאפשר לקרוא ספרים דיגיטליים, אבל כמו שהבנתם אני חסידת הנייר.

הספידו כבר את הספרים, אמרו שאין להם מקום בימינו, אבל אני ועוד רבים וטובים מתענגים על אהבת הספר.

יש טעם להוציא לאור ספרים גם בימינו. ספר הוא מרחב, הוא משאת נפש. משהו שהמחבר רוצה לחלוק את קיומו, הרצון לחלוק הוא עניין אנושי נצחי. אנחנו מחוברים זה לזה. גם כאשר אני כותבת את הטור הזה, לגמרי לבדי, אני מחוברת ללִבות הקוראות והקוראים שלי. ספרים הם דרך לתקשר עם הזולת. כתיבה היא אקט אופטימי במהותו. אני כותבת לנמענים בעולם בתקווה שיזדהו איתי.

ספר יכול לשנות חיים. ספר שהשפיע עליי לאחרונה הוא ספרם של עמוס עוז ושירה חדד הנקרא "ממה עשוי התפוח", ובו "שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים". כבר בעמוד הראשון מנסח עמוס עוז את משנתו לגבי הדחף לספר סיפורים ולכתוב סיפורים: "להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה… הרצון לתת הזדמנות שנייה למה שכבר לא תהיה לו אף פעם הזדמנות שנייה". הספר הזה חיזק אותי ויכול לחזק כל אחד או אחת שרוצים לכתוב.

תלמידים חדשים תמיד אומרים לי בתחילת התהליך: "את מי זה יעניין? החיים שלי לא מעניינים!" אני חושבת שכל חיים הם שונים ומעניינים, כל אחד הוא חד פעמי, וחייו נשענים על דימויים וסמלים משלו שרק צריך לפענח.
הנפש האנושית היא מרתקת ואינסופית. ספרים מנציחים אותה כבר אלפי שנים. אנחנו חלק משרשרת של כתיבה, ולכן חיינו משמעותיים. כל נפש מהדהדת בעולם, ספר הוא הדהוד נפשי עמוק.

"אני רוצה לכתוב ספר" — משאלת לב של רבים, אבל לא לכולם יש סבלנות, משמעת עצמית, זמן ומשאבים כלכליים הנחוצים לכתיבה. יש להעריך כל ספר שיוצא. מאחוריו מסתתר תהליך נפלא של להתחיל להאמין בעצמך, להמשיך למרות הדחיות והניסיון לצמצם אותך, להתגבר ולפרסם.

זוהי אחריות לא פשוטה לעקוב אחר נימי הנפש ולהישאר איתם בכל אחד מהמצבים שהמציאות יוצרת.

בעידן הספוקנוורד והגראפיטי המבודדים טקסטים שרצים במרחב הציבורי רבים רגילים לקרוא מספר שניות ולעבור הלאה. למרות זאת, יש עדיין בדור הצעיר כאלה שאוהבים להחזיק ספר ביד. בעוונותיי גם לי לא תמיד לא קל להיכנס למסע עם ספר קריאה. המסכים מתעתעים בכולנו. אבל בכל פעם שאני נכנסת לטריפ עם ספר חדש, זה גורם לי אושר אין קץ.

הספר האחרון שקראתי וריתק אותי הוא "24 שעות בחיי אישה" מאת שטפן צוויג (יהודי אוסטרי). זהו ספר מטלטל, כמו יתר ספריו של צווייג וכמו שכתוב על העטיפה: "כישרונו הייחודי להפיק מהרגש הטהור תמצית מזוקקת של מילים, ללכוד בדיו את נבכי הנפש הקמאיים ביותר החמקמקים ביותר לתיאור. זוהי גדולתו של צוויג, אשר בסיפור קצר אחד יוצק חיים שלמים של החמצה, חרטה ושיפוט עצמי, וכאילו בדרך אגב משליך את הקורא להתבוננות פנימית אישית, ומציע לו תופעה שלא תסולא בפז: קתרזיס".

קתרזיס הוא החוויה הנהדרת מאמנות הנקראת זיכוך, ואריסטו הפליא לדבר עליה — תחושה משולבת של פחד וחמלה.

את הקתרזיס הפרטי שלי קשה לי להגדיר במילים, אבל כשאני קוראת, אני יכולה לזהות אותו מיד — הנאה צרופה ממעשה הקריאה. הנאה זו יכולה להשתוות רק לזו המתרחשת בזמן הכתיבה!

גם אם אתם לא קוראים ספרים, כדאי להתחיל בנקודה כלשהי, אפילו שזה נראה מאוחר. החוכמה היא לבחור את הספר הנכון לרגע הנכון. ספר זה כמו בן אדם, לא תמיד המפגש נכון לאותה נקודה בזמן. קחו ספר שהכותרת שלו, שהעטיפה שלו מדברת אליכם, שמעורר בכם סקרנות. קריאה לא דומה לכלום, נדרשת התמסרות נפשית ופיזית, שיהיה לכם נוח לקרוא, על הכורסה, במרפסת, בנסיעה.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר