צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

צונחת בזמן

איך זה שאני לא מצליחה להגיע בזמן לשום מקום? ואפילו לצניחת הבכורה שלי בצבא הצלחתי לאחר?

פורסם בתאריך: 20.6.19 17:36

“מה זה?” ממלמלת בבהלה. פותחת חריץ בעיניי, ״רגע, איפה אני?״ שואלת. שוב דפיקה רמה חודרת את מעטפת השקט. פוקחת את עיניי. ״שיט! שיט! שיט!״ התודעה מבליחה באחת, מצלצלת בעוצמה בפעמון בראשי. שוב קואזימודו הפרטי שלי עולה לראש הקתדרלה ומפעיל אותו — את מאחרת! מבעד לחלון קטן, הממוקם בדיוק מעל ראשי, משקיף בית ספר לצניחה — מרא״ה 890. על משקל בוורלי הילס 90210, רק בלי הבוורלי הילס.

יוצאת מהמיטה בבהלה, שני צעדים קדימה ואני בדלת. פותחת אותה מבלי לחשוב איך אני נראית. ״את מירב?״ שואל אותי חייל שעומד מולי נבוך לנוכח המראה שלי. לא ממתין לתשובה וממשיך, ״עמית שלח אותי לקרוא לך. כבר כולם מוכנים ואת מאחרת״. קולו לא שיפוטי. ״מה השעה?״ אני שואלת. “6 בבוקר”, הוא עונה, מסתובב והולך. סוגרת את הדלת אחריו. רוקעת שלוש פעמים ברצפה — ברגל ימין, אחר כך עוד שלוש פעמים ברגל שמאל. הידיים מלוות בתנועה אנכית בתיאום מושלם. אולי מנהרת הזמן תיפתח מתחת לרגליי הכעוסות, תשלח אותי עם ד”ר טוני נוימן וד”ר דאגלס פיליפס ל-4 בבוקר. ואולי לא.

עולה על מדים, מצחצחת שיניים. יוצאת מהחדר. מתקדמת בזריזות לעבר המטרה. עולה על כביש האספלט — השביל המרכזי בבסיס. חולפת על פני מתקן האימונים. שבועיים. שבועיים כל מי שאני מכוון כחץ מתוח לרגע הזה. שבועיים של אייכמן, אומגה, גלגולים במגרש החול והדמיית ג׳יפ. ולא, לא ג׳יפ יוקרה כשאני בתוכו. יותר אני בתור הג׳יפ. ובכל זאת, גם הפעם מאחרת.

מתקרבת לשטח האוהלים, מראה התלויה על אחד המבנים מורה לכל מי שחולף על פניה: “חייל, סדר הופעתך”. בבואתי משדרת בהלה. היא מדייקת את ההרגשה. כולם מוכנים, חיילי הצנחנים כבר עומדים בשלשות. כנראה כבר זמן מה. מזהה את עמית מולם. הוא לבוש במכנסיים צבאיים מגוהצים, נעליים אדומות מצוחצחות וחולצה לבנה בוהקת. על עיניו משקפי Oakley חמושים במראות אטומות. פדיחה רבתי. 200 חיילים עומדים ומחכים רק לי. למלכה האם.

הוא מזהה תנועה מולו. מתקדם לעברי. אני רוצה לומר משהו, אבל הוא רוצה משהו אחר. ״לכי מיד אל המחסן ותבחרי לך מצנח. כולם מחכים רק לך״.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

בכניסה ממתין לי אגסי המחסנאי, הוא מחייך. ״מהר, מצנח״, אני מסתכלת עליו מתנשפת מלוא ריאותיי. הוא מרים את עיניו, משליך את הסיגריה מידו, ״לא מהר. את יודעת שמצנח זה מזל״. זהו, הלך עליי. למה להרוס לי את האוטומט? רוצה לומר משהו, במקום זה מחליטה — אקח בכל זאת את הראשון שנקרה בדרכי. נכנסת להאנגר עצום, ריח כבד של טחב, בד ומתכת עולים באפי. המחסן מואר חלקית, מצד ימין עשרות מדפי מתכת שעליהם מדבקות עם מספרים. כל מספר — מצנח. נכנסת אל אחת השורות. ״אלוקים, כוון אותי למצנח הטוב ביותר בשבילי״, מבקשת. פושטת ידיים לעבר המצנח הראשון שלוכד את עיני. מנמיכה את מבטי. 234 — לא טוב מספר זוגי.

ידיי חוזרת לכיוון בית החזה. תסתכלי מהר על המספרים. 179. כן, זהו. ״זה המצנח שלי״, קוראת לאגסי שירשום. מעלה אותו על גבי ויוצאת החוצה.

כל החיילים מסתכלים עליי. ״תאכלי משהו״, פוקד עליי עמית כשאני חוזרת למקום. “את לא יכולה לעלות ככה לצניחה”. הוא מסיר את משקפיו, עיניו הכחולות חושפות את מה שקולו נמנע מלהשמיע.

עולים לקרנף. בטנו פעורה, ואנחנו נכנסים אליו בסדר מופתי. “את צונחת ראשונה”, עמית מזכיר לי תוך שחולף על פניי. הוא יודע שסטטיסטית הסיכוי לתקלות הוא הקטן ביותר לצנחן הראשון. אני סומכת עליו.

במטוס ספסלים ארוכים ונמוכים, הצנחנים אחד-אחד מוצאים את מקומם. מעלינו רשת הסוואה והכבל שאליו המצנח מתחבר. זה הכבל שימשוך את המצנח שלנו החוצה. בעזרת השם. “תתחברי לכבל ושבי”, מורה לי עמית. הידיים מזיעות, הלב דוהר, הגוף בוער ורוטט. דלת המטוס נסגרת וכך גם היכולת שלי להתחרט.

אנחנו ממריאים. מעיפה מבט לעבר החיילים. שנייה אחר כך מגלה שזאת טעות. מסתכלת על עמית. הוא בטוח בעצמו, יושב ליד הדלת, ממתין להוראה לפתוח אותה. מדריך צניחה עם כ-100 צניחות מאחוריו. כן, עליו אני אסתכל. מעליו שתי נורות — אדומה וירוקה. האדומה דולקת. דלת המטוס נפתחת, עמית מבקש מכולנו לקום. “ביקורת הציוד התפקד”, הוא קורא לעברנו בקול. אנחנו בודקים את הרצועה ביראה, היא מחוברת לכבל מעלינו וקוראים אחריו: “ביקורת הציוד התפקד”.

אני עומדת מול דלת המטוס, רוח חזקה מכה בפניי. “תהיי מוכנה”, הוא אומר לי ומסתכל לעבר הנורות. הנורה הירוקה נדלקת.מרגישה את ידו של עמית משחררת אותי, אני דוחפת את עצמי החוצה. מנמיכה ראש, הידיים מחבקות את בית החזה. 21, 22, 23 — החופה נפתחת בתנופה אדירה, מעלה אותי כמה מטרים מעלה. צניחה אוטומטית מושלמת — הרצועה מושכת את החופה, שמחזיקה אותי באוויר עד לנחיתה ולגלגול המיוחל. דקות לאחר מכן נפגשת עם אחותי ואבי שאוחזים בי כאילו חזרתי מין הקרב.

אז היום, ממש כמו אז, אני מאחרת. כמעט תמיד מאחרת — מאחרת ללימודים, מאחרת לעבודה, מאחרת לפגישה עם חברים. איחרתי לחתונה שלי, גם לבריתה ולברית של הילדים שלי. מנסה, באמת. מתכננת, סופרת את הדקות, מודדת את השניות. איכשהו בסוף המתמטיקה מוכיחה אחרת. ותמיד מגיעה אחרי. תמיד אחרי.

פעם מאחרת כי שכחתי איפה הנחתי את המפתחות של האוטו. פעם כי הייתי בטוחה שאצליח להכין ארוחת ערב, ללכת לאימון כדורשת ולצאת עם חברות בשעתיים מרוכזות. ופעם כי התעוררתי מאוחר מדי. כמעט אף פעם לא כי רציתי לדפוק איחור אופנתי — אז בטח הייתי מגיעה בכיבוי אורות.

ואיכשהו האיחור מביא איתו תמיד איזה אוטומט בהתנהלות שלי, פחות ביקורת, פחות חרדות, פחות מחשבות. שעון החול שהתרוקן זה מכבר מייצר אצלי סוג של אישיות חדשה — קצת יותר נועזת, קצת יותר פתוחה, קצת יותר אמיצה.

בדיוק כמו הצניחה, האיחור נותן לי אוויר, חופש וחוסר שליטה שבהחלט חסרים במחוזותיי.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר