מתנה מופלאה לה חיכית שנים מלאת השראה, עשירה מבפנים
Leave a Commentהשורות של הכותרת לקוחות מהשיר שלי “עד הקיץ הבא”. בחרתי בהן כי קרה לי דבר נפלא השבוע. חלום הפך למציאות. הדיסק “עד הקיץ הבא” יצא לאור. האלבום המוזיקלי של שיריי המולחנים בידי יניב נחמני, שעבדנו עליו בשנה האחרונה, הגיע אליי הביתה בצורה של 250 דיסקים.
התרגשתי מזה יותר מאשר כשיצא ספרי השביעי לאחרונה. כנראה בגלל העובדה שכבר הוצאתי ספרים ואני יודעת מה זה — אבל דיסק משיריי? זו כבר חוויה חדשה. מהרגע שהקשבתי לו התמלאתי אנרגיות. משביתי שמחות יגידו לי: “דיסק? מי שומע דיסקים היום? אין אף מקום לשמוע את זה”. זה לא משנה לי, הדיסק מגלם את האלבום, האלבום שחלמתי עליו שנים, ורק עכשיו קרם עור וגידים.
אני בוחרת להקדיש טור לחגיגה הפרטית שלי כדי לעודד עשייה בהשראת חלום. כשפתחתי את הדיסק והקשבתי לאלבום בפעם המי יודע כמה, התמלאתי תחושת סיפוק נפלאה, אחת התחושות הנעימות ביותר בחיי.
תמיד חלמתי שילחינו את שיריי, אבל חשבתי שאני לא מספיק טובה אם מוזיקאים לא לוקחים את השירים שלי. פגשתי עשרות מלחינים, זמרים ומוזיקאים, וחלקם התחברו לטקסטים שלי, אבל לא יצא מזה כלום. כמה שירים שלי הולחנו בין השאר על ידי נורית הירש ובוצעו על ידי יזהר כהן ואחרים, אבל לא היה לזה הד.
זה היה השיעור שלי, להפיק בעצמי אלבום מוזיקלי משיריי. לא אחרים יקבעו אם אני מספיק טובה, אין לי צורך באישור חיצוני, אני לוקחת את גורלי בידי אחרי שנים של תסכול. מבחינתי, את שלי עשיתי. אפילו אם לא ישמיעו את שירי האלבום, אני מרוצה. הוצאתי רעיון מהכוח אל הפועל, ואני גאה בעצמי. עשיתי פרויקט הדסטארט (מימון המונים), הצלחתי להגיע לסכום המבוקש בהרבה עמל ויזע של אנשים שתמכו בי והתגייסו לפרויקט, ועל כך אני אסירת תודה לנצח.
“זה גורלי ואלה חיי בלי דעת מדוע, בלי דעת מתי, ללחום לאמת, אם בליל או ביום וללכת קדימה גם אם זהו שביל גיהינום”. שורות אלה מתוך המחזה "דון קישוט, איש למנשה" (שהכרתי בילדותי מההצגה שבה הופיעה באשדוד דודתי הלה שרת עם גדעון זינגר) מהדהדות בי עכשיו.
אני מוצאת את השיר “לחלום” בשירונט בביצוע הראל סקעת (מילים ולחן יוסף גו דאריון ומיטש לי):
לחלום, חלומות אבודים
ללחום, קרב אבוד שנגמר
לרוץ, למקום שממנו, אף איש,
אף אביר לא חזר
לשאת את הצער, הבכי
לצאת וברע להלום
לחבוק אהבות נעורינו
לנשוק לכוכב במרום
זה גורלי, ואלה חיי,
בלי דעת מדוע, בלי דעת מתי
ללחום לאמת, אם בליל או ביום,
וללכת קדימה, גם אם זהו שביל גהינום
ואדע אם אהיה נאמן לגורל במרומים,
אז לבי, בשלווה לו ינום מנוחת עולמים.
העולם אז יהיה טוב יותר,
לו בזכות איש עייף ותמים
ללחום עד טיפת דם ורוח.
לנשוק לכוכב במרום
לנשוק לכוכב במרום
לכוכב במרום
לכוכב, במרום
זה גורלי…
השיר המקורי "To dream the impossible dream" זכה לגרסאות אין ספור ביוטיוב, בין השאר של אלביס פרסלי:
ושל פרנק סינטרה:
בתרגום "impossible dream" היו ל"חלומות אבודים". תרגמו כך כנראה בגלל המוזיקה. קשה לשיר את המילים "חלומות בלתי אפשריים".
החלומות הבלתי אפשריים הפכו לאפשריים עבורי. הם היו אבודים כביכול. אבודים עבור הסביבה שלי, לא עבורי. לא אשכח שלפני למעלה מ—30 שנה מכר אמר לי: “סמדר, אם זה לא הולך, אז אולי תעזבי את זה?” והתכוון לעיסוק שלי בכתיבת שירה. לא עלה בדעתי לעזוב. הייתי תמיד חדורת אמונה ביצירה שיוצאת מתוך גרוני ועוברת לידי הכותבת.
ידעתי שאם אתמיד, אצליח באיזשהו שלב. לא חשבתי שזה ייקח לי למעלה מ—30 שנה, אם מישהו היה מספר לי זאת אז, אני לא בטוחה שהייתי יכולה לעמוד בזה. למזלי, לא ידעתי מה צפוי לי והמשכתי להתמיד בעשייה שקשורה בכתיבת שירה ובהנגשתה לציבור הרחב.
כבר כשהייתי קטנה הבנתי בחוש שגורלי כמו דון קישוט, לחלום חלומות בלתי אפשריים. שנים התאבלתי על זה — למה אני חולמנית כזאת? למה אני תמיד אומרת את האמת בפרצוף? למה אני לא מחליקה פינות? למה אני לא חנפנית? צריך ללקק פה ושם, לא?
היום אני יודעת שזאת אני. הפסקתי לשאול את השאלה ההרסנית “למה?” אני מעדיפה לשאול ”איך?” לא למה אני חולמת, אלא איך לממש את החלום שלי. אני מתחקה אחר שורשי התהליך שהתרחש.
