בימים האחרונים הגיעו פניות ובקשות רבות לסיוע מאנשי צוותים של החינוך המיוחד והצוותים הרפואיים שעובדים מסביב לשעון בתקופה הזו. על מנת להקל עליהם במעט ולסייע להם בביצוע עבודתם החיונית, ראש המועצה החליט, בעצה אחת עם מחלקת החינוך והמתנ"ס לפתוח עבור ילדיהם שמרטפיות כפי שהיה בתקופת הסגר הראשון.
להרשמה עבור השמרטפיות לצוותי החינוך המיוחד יש לפנות למנהלת בית הספר. לפרטים ולהרשמה לצוותים הרפואיים ניתן לפנות לאורה בטלפון: 0502106738.
ראש המועצה, דרור אהרון: "הנחיתי את מנהלות בתי הספר שבהם מתקיימים לימודים של החינוך המיוחד להקצות אנשי צוות להפעלת שמרטפייה עבור אנשי החינוך המיוחד. בנוסף, תיפתח שמרטפייה גם עבור ילדי הצוותים הרפואיים באשכול הגנים הסמוך למתנ"ס גן יבנה. אני רוצה להודות לצוותים הרפואיים ולצוותי החינוך המיוחד על כל העשייה עבורנו בימים טרופים אלה, אנו כאן בשבילכם כמו שאתם כאן בשביל כולנו!".
מכבי תל אביב קיבלה את תוצאות בדיקות הקורונה שערכו לשחקניה אתמול, וזאת שעות לפני המשחק מול רד בול זצלבורג הערב (שלישי, 22:00) באצטדיון בלומפילד במסגרת פלייאוף ליגת האלופות. מהתוצאות עולה כי אדוארדו גררו ושחקן הנוער שעלה לאחרונה לבוגרים- ילד הפלא מאשדוד דור תורג’מן ואיש צוות רפואי נוסף חלו בנגיף. בשל העובדה שלבדיקות שנערכו אתמול לקח כמעט 24 שעות לפענוח ומסירת התוצאות, אופ”א אישרה את קיום המשחק בלי הצורך בבדיקות נוספות.
גררו ותורג’מן מצטרפים לדן גלזר, אבי ריקן, דור פרץ, יונתן כהן, אנריק סבוריט, ניק בלקמן ודניאל פרץ שאובחנו חיוביים ביום ראשון, ומעלים את מספר החיוביים לנגיף בקרב הסגל של מכבי ת״א ל-9. עם תוספת איש הצוות הרפואי, ישנם 8 אנשי צוות כללי במכבי ת”א שנדבקו עוד ביום ראשון ו-17 חולים מאומתים בסך הכל נכון לרגע זה.
גבי, אביו של דור תורג׳מן מסר ל ״כאן דרום״: ״דור מרגיש טוב, אין לו תסמינים. הבדיקה שלו הייתה ממש גבולית והוא הופתע ממש גם בעצמו שהוא חיובי, כרגע הוא בבית ומחר הוא יעבור בדיקה נוספת. אנחנו ממש מבואסים כי בעקבות התפרצות הקורונה בקבוצה והסגל הקצר שיש לקבוצה כעת הוא היה אמור להיות בסגל ואולי גם לקחת חלק במשחק של מכבי הערב בליגת האלופות״.
מוסדות חינוך חרדים באשדוד ממשיכים לפעול וזאת בניגוד לתקנות הסגר שאוסרות את פתיחתם.
לאחר שהרשויות העלימו עין במשך יותר משבועיים, הבוקר הגיעו פקחי עירייה ושוטרים לכמה מקומות בעיר כדי לבצע אכיפה, ונתקלו בהתנגדות של תושבים שמחו על השבתת תלמודי התורה.
כך למשל ברובע ג' מחו מחוץ לתלמוד תורה 'מאיר עיני ישראל' על הכוונה לסגור את המקום ולפזר את התלמידים לבתיהם. ככל הידוע נציגי החוק חזרו כלעומת שבאו והמקום, כמו רבים אחרים, ממשיך לפעול:
לאחר שגברה במחזור הקודם על הפועל תל אביב 2-0, מ.ס אשדוד אירחה הערב (שני) באצטדיון ה יא׳ בעיר את מכבי פתח תקווה, במסגרת המחזור השלישי של ליגת העל. לפני פתיחת המשחק, התקיים טקס לזכרו של רפי חמוואי, שליווה את המועדון מקצועית ושימש בעבר כמאמן כושר של הקבוצה הבוגרת. כזכור, לאחר חודשיים בהם נלחם על חייו, ולאחר שנדבק בנגיף הקורונה, רפי הלך הערב לעולמו והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. שחקני הקבוצה עלו עם סרטים שחורים לזכרו של רפי, כרוז הקבוצה הקריא טקסט לזכרו ותמונתו הוקרנה על מסך האצטדיון.
אשדוד פתחה את המשחק בסערה ולחצה ללא הפסקה את שערו של אריק ינקו. בדקה ה-21 היא גם כמעט עלתה ליתרון כששגיב יחזקאל העמיד את שלומי אזולאי במצב מצוין מול השער, אך הכדור שהקשר בעט חלף ליד הקורה.
3 דקות לאחר מכן, האשדודים עלו ליתרון דווקא במצב נייח כשהבלם ננאד סבטקוביץ׳ ניצל את הגובה שלו, עלה מעל כולם ונגח בחוזקה את הכדור פנימה, 1-0 לאשדוד שהמשיכה גם לאחר שער היתרון ללחוץ ולתקוף את האורחים, אך החמיצה פעמים רבות מול השער ולא הצליחה לעלות ליתרון 2-0.
כובש השער ננאד סבטקוביץ׳. צילום: טל אקוקה
בדקה ה-35, למאמן האורח גיא לוזון הספיקה היכולת העלובה של קבוצתו, והוא החליט לצאת ממערך שלושת הבלמים איתו פתח את המשחק, וביצע חילוף התקפי כשהחליף את הבלם דניאל פלשר בחלוץ אור אינברום, שגדל במחלקת הנוער של מ.ס אשדוד ואף כיכב בעבר בקבוצה הבוגרת של המועדון.
אינברום אכן הצליח לבצע שינוי והטריד את ההגנה האשדודית. פתח תקווה סוף סוף תקפה, ואף הגיע למצב מסוכן בו ליאל עבדה כמעט והצליח לדחוק את הכדור פנימה, אך בכל זאת לא הצליחה להשיג את שער השוויון עד הפסקת המחצית.
כובש שער הניצחון ננאד סבטקוביץ׳ חוגג עם מבשל השער שלומי אזולאי. צילום: טל אקוקה
עם פתיחת המחצית השנייה, אשדוד הייתה קרובה להכפיל את היתרון כשזוהר זסנו הגביה כדור טוב לשגיב יחזקאל, שנגח למשקוף. מאז, אשדוד נעלמה לגמרי והלכה אחורה, והמשחק היה בשליטה מוחלטת של האורחים מפתח תקווה.
מכבי פתח תקווה תקפה ולחצה, ואשדוד נראתה כמו קבוצה אחרת לגמרי במחצית השנייה. היא לא יזמה כלל ונלחצה לאחור. למזלה של מ.ס, האורחים לא הצליחו להבקיע את שער השוויון. בדקה ה-90 יעקב בריהון סידר לדין דוד שני מצבים טובים מול השער, אך החלוץ שיכל לסגור עניין לא הצליח לעשות זאת. למרות זאת, האשדודים ניצחו בתוצאה 1-0 ורשמו ניצחון שני ברציפות.
הרכב מ.ס אשדוד: רועי משפתי, זוהר זסנו, ננאד סבטקוביץ׳, טימותי אוואני, מונטרי קמהאני, פיראס אבו-עקל, רועי גורדנה, שלומי אזולאי, מוחמד כנעאן, שגיב יחזקאל, דין דוד.
הרכב מכבי פ״ת: אריק ינקו, עומר דנינו, אור בלוריאן, מרקוס דיניז, ינון אליהו, מוחמד הינדי, אלביס סאקי, אסמיר סוליץ׳, מוחמד סרסור, ליאל עבדה, אבדיאל ארויו.
10 ימים לאחר השוד הכושל בחנות התכשיטים באשדוד – הוגש כתב אישום נגד תושב העיר, שנעצר זמן קצר לאחר האירוע. לטענתו מצוקה כלכלית קשה הביאה אותו לביצוע המעשה.
מכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בערב החג בידי עו"ד חן עסיס לביא, עולה שב-9 בחודש בערך ב-11 נכנס עופר צ'רקסוב בן 43 לחנות "תכשיטי ולרי" שבמרכז א' ("פסאז' הזהב" המוכר על שום ריבוי חנויות התכשיטים במקום) כשפניו מכוסות במסכה כירורגית, על ראשו כובע וברשותו תיק צד ובו האקדח, כפפות ואבוקות שהכין.
צ'רקסוב, כך על פי כתב האישום, פנה אל בעלת החנות וביקש ממנה להראות לו תכשיט שנמצא בחלון הראווה. היא אמרה לו שיצא מחוץ לחנות ויראה לה על איזה תכשיט מדובר. האיש יצא, הוציא מתיק הצד את האקדח, נכנס חזרה לחנות, כיוון את האקדח לעבר האישה והורה לה לפתוח את הכספת ואת הקופה ולשבת על הרצפה.
האישה המבוהלת התחילה לבכות, פתחה את הקופה והתיישבה על הארץ. הנאשם הדליק את האבוקות שהכין, זרק אותן מחוץ לחנות והחל לקחת תכשיטים ולהכניסם לתיק שלו. בינתיים בעלת המקום ברחה החוצה ובעל חנות סמוכה שהבחין במתרחש, זרק לעברו כיסא וריסס לעברו ממטף לכיבוי אש.
בבית החולים רמב"ם בחיפה נפטר היום המורה ואיש הספורט האגדי רפי חמאוי בן 64 מאשדוד – חודשיים לאחר שאושפז בעקבות הידבקותו בנגיף הקורונה.
חמאוי, שהיה אדם בריא, נשוי לשרית ואב לשלושה – אלעד, דור ונועה – היה מורה לחינוך גופני במקיף ג' ובצעירותו היה אלוף הארץ בריצה למרחקים קצרים.
בנו הבכור אלעד: "ביום שבת אמרו לנו לבוא להיפרד. אבא לא ויתר עד הדקה האחרונה. לא היה לו סיכוי מראש הוא עבר כל כך הרבה. ספג כל-כך הרבה פגיעה בעקבות הקורונה. הרופאים לא נתנו סיכוי. הוא נלחם, כבר לא היו לו כוחות. מהרגע הראשון נתנו לו סיכויים נמוכים.
"הוא קיבל את זה בצורה הכי גרועה שיש, הרופאים לא הבינו איך הוא נושם", מוסיף הבן, "הריאות שלו נגמרו. ביום שבת אמרו לנו שעות אחרונות. במהלך הצהריים תש כוחו והוא השיב נשמתו לבורא. כל שלא הספיק לראות בחיים שהוא יראה אותנו ויהיה גאה בנו. אני ממש גאה בו בתור אבא שלי. כל התקופה הזאת אנשים התפללו, זה לא נתפס. אין צדק בעולם. חודשיים הוא מונשם כנגד כל הסיכויים".
בבית הספר נהוג לכנותו "האיש והאגדה". בעיר הוא מוכר גם כמאמן הכושר לשעבר של מועדון ספורט אשדוד.
מנהלת מקיף ג', גילה שמעוני, כתבה לפני זמן קצר: "חברינו רפי חמאווי ותיק המורים בבית הספר, יו"ר ועד המורים ואיש חינוך בליבו ובנפשו. לא כך דימיינו לנו את הסוף כאשר יצאנו איתו ועם משפחתו לקרב בנגיף הארור".
תמונה שבה צולם רפי בגל הראשון לטובת הכנת סרטון הסברה של צוות מקיף ג׳
נכון להבוקר היו בארץ 651 חולים שמצבם הוגדר קשה. לפי הערכת המומחים אנחנו רחוקים משיאו של המשבר הבריאותי, וישראל צפויה להגיע ליותר מ-800 חולים קשים בזמן הקרוב.
בבית החולים ברזילי באשקלון יש כעת 48 חולים בשתי מחלקות הקורונה, ואילו בקפלן שברחובות מאושפזים 41 חולים: 4 מונשמים, 14 קשה, 15 בינוני ו-9 קל . בברזילי 25 במצב קשה, 12 בינוני והיתר קל. בשני בתי החולים ממשיכים לקבל חולי קורונה חדשים. בינתיים.
לאחר הניצחון המרשים שרשמה בשבוע שעבר באצטדיון בלומפילד, 2-0 על הפועל ת״א, מ.ס אשדוד תקווה להמשיך הערב (שני,19:00) במסלול הנצחונות כשתארח באצטדיון ה יא׳ בעיר למשחק במסגרת המחזור השלישי של ליגת העל את מכבי פתח תקווה, שעדיין מושלמת בליגה לאחר שניצחה את מכבי ת״א והפועל כפר סבא בשני המחזורים הראשונים.
רן בן שמעון, שמתכוון להמשיך עם אותו ההרכב שפתח בניצחון מול הפועל ת״א, אמר לקראת המשחק: ״אין לי ספק שהקבוצה שלנו מוכנה לאתגר מחר ואין לי ספק גם שנעשה משחק טוב״ והוסיף: ״הקבוצה לא הגיעה ליכולת שרציתי מול הפועל ת״א, אבל גם אנחנו בתהליכים מסוימים. אין לי ספק שאנחנו קבוצה טובה שהיה לה משחק פחות טוב, ולא קבוצה לא טובה שמדי פעם קורים לה משחקים טובים".
המאמן התייחס לאתגר שמחכה לקבוצתו מול היריבה הקשה מפתח תקווה: "העונה רק התחילה ומבחינתנו כל משחק הוא אתגר. אנחנו לא יכולים לדרג את רמת האתגרים. לא משנה מי מגיע לפה ונגד מי אנחנו משחקים, בכל משחק האתגר הוא גדול מאוד. תהיה ליגה מאוד תחרותית כמו שזה נראה כרגע. זה רק מחזור שלישי, אז אנחנו צריכים לדאוג רק לדבר אחד, לייצר מומנטום חיובי בקבוצה שלנו, כל השאר פחות מעניין".
בן שמעון סיים באיחולים לקראת השנה הקרובה: ״אני מאחל שקודם כל תהיה שנה רגילה, פשוטה, שגרתית, בלי בלאגן, בלי כלום, אנחנו רוצים לחזור לחיים שלנו הרגילים. ומעבר לזה, בריאות והצלחה לכולם, גם למשפחה האישית שלי וגם למשפחת מ.ס אשדוד".
המגן הצעיר של הקבוצה, גיל כהן, הוסיף: "הניצחון מול הפועל ת״א שחרר אצלנו הרבה לחץ ואנחנו מגיעים עם הרבה ביטחון למשחק מול מכבי פתח תקווה. אנחנו מקווים להמשכיות ונעשה את הכי טוב שלנו כדי לנצח. אנחנו נבוא ונשחק חזק כמו שאנחנו יודעים ונקווה להשאיר את הנקודות אצלנו".
קשיש הולך רגל נדרס ונפצע באורח קשה בשעת בוקר מוקדמת ברחוב אבן עזרא, רובע ה', אשדוד, מפגיעת מכונית.
ממד"א נמסר, שהבוקר, לאחר השעה 6 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א על הולך רגל שנפגע מרכב ברחוב אבן עזרא באשדוד. חובשים ופראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח אסותא אשדוד, גבר כבן 84 במצב קשה, עם חבלת ראש.
חובש בכיר אוראל אסולין ופראמדיק מד"א אשר ארביב סיפרו: "כשהגענו למקום הבחנו בגבר כבן 84 בהכרה מעורפלת, שוכב במרכז הכביש, הוא סבל מחבלת ראש קשה. הענקנו לו טיפול רפואי מציל חיים שכלל חבישות וקיבועים ופנינו אותו במהירות לבית החולים שמצבו מוגדר קשה".
הערב (ראשון) עם צאת חג ראש השנה תרועה רמה נשמעה בבית החולים אסותא אשדוד. אשר ביטון הפצוע הקשה ביותר מנפילת טיל הגראד שנורה לעבר העיר ביום שלישי האחרון, התאושש במהלך ימי החג ועם סיומו תקע בקול רם בשופר שניתן לו, וציין את תחילת השנה בקול תרועת ניצחון.
הרב אשר ביטון נפצע בשלישי שעבר באורח קשה בעקבות רסיסים שחדרו אל גופו. בחמישי שב להכרה ופקח את עיניו לראשונה מאז שנפצע, כשהוא מחייך אל עבר אשתו רבקה, ומגיב לרופאים והסובבים אותו.
את משפחת דהאן מאשדוד מזהים מרחוק. האב ירון, 41, מתקדם לעבר בניין קונסרבטוריון אקדמא כשששת ילדיו מקיפים אותו. הבן עמית, 10, בראש, מלא באנרגיה ושמחת חיים. אחריו הבכורה, טליה, 14, אורי, 13, אביה, שמונה ומיקה הקטנה, בת הארבע.
בזרועותיו של האבא הבן הצעיר בן השלוש, אימרי, הידוע בכינוי “אמיו”. האמא, לירון, מצטרפת מאחורי ילדיה הממהרים לאחר שהחנתה את הוואן שבו כולם הגיעו יחדיו.
הדהאנים הם משפחה יוצאת דופן. כל ילדיה הגדולים לומדים באקדמא ומנגנים. טליה על הגיטרה, אורי בתופים, עמית בסקסופון ואביה בפסנתר. גם השניים הקטנים מראים התעניינות גדולה ועתידים ללמוד במסלול הצעיר של בית הספר למוזיקה. אורי, עמית ואביה החלו את לימודיהם עוד לפני שנתיים, וכעת מתחילים את שנתם השלישית בעוד טליה החלה את לימודיה בשנה שעברה.
ארבעה מי יודע
“התעניינות במוזיקה מתחילה בגיל מאוד צעיר”, מסבירה טליה. “זה לא משהו שמתחיל ישר כשאתה לומד לנגן. כשאתה ממש אוהב מוזיקה זה סוג של תחושה חזקה, קשר חזק שמחזיק אותך בבטן. אני רוצה להשקיע ולהתפתח בתחום הזה”, היא מוסיפה.
“אני מקשיבה לאמנים שונים, למשל שון מדנס, שאני מאוד מתחברת למוסיקה שלו. עכשיו כשהתחלתי לנגן הקשר שלי לזה רק התחזק”.
“הארבעה” כפי שמכנים אותם כאן, מופיעים יחדיו גם בהרכב המוזיקלי והם גם חברים במקהלה הצעירה של הקונסרבטוריון – “זמירי הים” שמה. טליה ואורי בקולות גבוהים ועמית ואביה בנמוכים. בעבר, לפני תקופת הקורונה, הופיעו יחדיו על הבמה באירועים שונים באשדוד ומחוצה לה.
האב, ירון, עו”ד במקצועו, הוציא בשנת 2013 אלבום ראשון של שירים שהקליט, שבו הוא גם שר ומנגן. מאז הוא החזיר את החלומות המוזיקליים שלו למגירה. את השירים שלו הוא החליט להסיר מהרשתות ובמקום זאת עבר להתמקד בהצלחת ילדיו בתחום. “היום אני מבין שכל מה שעשיתי היה בשבילם”.
משפחת דהאן בהרכב מלא צילום אסף ליבוביץ'
בחירת הכלי עבור ילדי המשפחה הייתה סוג של טקס. בבית הספר הציגו בפניהם את הכלים השונים והם בחרו את הכלי שמעניין אותם יותר. “לאבא היה חשוב שלכל אחד מאתנו יהיה כלי שונה”, מדגישה טליה. “אני ידעתי שאני רוצה לנגן בגיטרה מההתחלה, אבל היה לו חשוב שזה יישאר מגוון”.
הילדים מספרים כי בהתחלה אביה הודיע שהיא מתכוונת גם ללמוד לנגן בתופים כמו אחיה אורי, אך בסוף האב ירון הניע אותה מכך, בכל זאת, פסנתר הוא כלי פשוט יותר לילדה בת שמונה. השנה לאחר שכבר התמקצעו יותר בכלי בו הם מנגנים חלק מהילדים שואפים להרחיב את תחומם המוזיקלי. טליה מתחילה שיעורי פיתוח קול ועמית, שמתגאה ביכולתו לזכור תווים בעל פה, מוסיף לשיעוריו את הפסנתר.
“החלום שלי זה להיות מפורסם!” מצהיר עמית בהתרגשות, “אני רוצה להופיע על הבמה עם הסקסופון בכל העולם, שתהיה לי להקה”, הוא לא מהסס להפליג בשאיפותיו, “אני רואה אותנו ביחד על הבמה”.
גם טליה כמותו שואפת לתהילה. “אני רואה את עצמי זמרת בינלאומית, זאת השאיפה שלי. אני רוצה להיות אמן שיכול לנגן על כמה כלים, אני לפחות עוד רוצה ללמוד לנגן על פסנתר בנוסף לגיטרה”.
אפשר שהחלום שלהם למעשה עוד עתיד להתממש השנה. במסגרת חינוכם המוזיקלי מתכוונים הילדים להפוך להרכב רשמי, שבו כל אחד ינגן על הכלי שלו וטליה גם תשיר, בשאיפה להופיע בארץ ואפילו באירופה בקיץ הבא. “עדין לא החלטנו על איזה סוג מוזיקה אנחנו נעבוד כלהקה, אנחנו פתוחים לכל הסגנונות”, אומרת טליה. “אני מאוד מתחברת לפופ אמריקאי. בבית אנחנו פתוחים ממש לכל הסגנונות – ממזרחית ועד פופ וג’אז”.
“שילמדו ללכת עם החלומות שלהם”
“הם הילדים הכי עסוקים במדינת ישראל לדעתי”, אומר ירון. “יש להם לוז ברמה יומית ואין להם זמן לנשום. מהחזרה מבית הספר ועד שמונה בערב, הם בשיעורים ותרגולים”. מבחינתו זהו היתרון המרכזי בחינוך המוזיקלי של אקדמא – הלמידה לא עוצרת אף פעם.
דהאן: “זה הכל בתוך העטיפה של אקדמא. זהו אחד הדברים הטובים שהמקום מציע. כשילד מגיע ללמוד כלי מלמדים אותו את התיאוריה – שעה שבועית בה הוא לומד הכל על מוזיקה ברמה התאורטית, והוא מתחבר למקהלה ותזמורת עם עוד כלים”.
מבחינת עמית, מדובר במשוואה פשוטה: “יש לנו זמן לזה כי זה חשוב לנו ואנחנו אוהבים את זה. כשאני מסיים את השיעור באקדמא אני הולך הביתה ומתאמן על שירים שהמורה נתן לי ואחר כך אני מתאמן על שירים של זמרים”.
אך המסגרת ההדוקה לא באה ללא לחץ, הם מודים. רצף הלמידה והאימונים לצד שאר עיסוקי הילדים מציב לחץ מסוים, אך הם מאמצים את המוטו המשפחתי, “אם התחלת תסיים עד הסוף”.
ירון מזכיר ויכוח שהיה לו ולאורי סביב הנגינה בתופים בתחילת לימודיו. “בהתחלה היה לו קשה והוא היה מתוסכל וביקש להחליף כלי, אני התעקשתי שימשיך וינסה. זה נהפך לממש ריב בינינו, והוא זרק את מקלות התופים לפיר של הפח”.
היום, אורי דבוק לסט התופים שלו, והוא הכפיל את זמן תרגוליו. “אני אוהב את התופים, זה מכניס אותי לקצב”, הוא מעיד. טליה מוסיפה כי למשמעת הלימודית יש ערך נוסף בשאר התחומים בחייה: “אתה לומד לדעת להתמיד ולעשות מה שצריך כדי להצליח”.
“זה לא משנה אם הם יהיו מוזיקאים בסוף או לא”, מסביר ירון את המטרה מאחורי המשמעת והצפיות מילדיו אותה הוא מכנה “חינוך סובייטי” – “משנה לי שהם ילמדו מזה ללכת עם החלומות שלהם, להתמיד ולא לוותר. לילדים ונוער יש הרבה זמן פנוי וזה שואב לתוכו הרבה שטויות – טלוויזיה, מחשב, הטיקטוק של הדור של היום. הם לומדים למלא את הזמן הזה, לנצל את המשאבים של עצמם, הם לומדים לשבת ולייעל את היכולות שלהם”.
ירון מסביר שהכלי האמיתי שבסוף רוכשים ילדיו הוא לא הכלי המוזיקלי אלא הכלי הפנימי, שמכוון אותם למען מטרותיהם האישיות, בלי דיחוי ובלי ספקות בעצם, נטו התמדה וכוח רצון.
“הרוב מחפפים”
“אפשר לראות שהיום אנשים לא ממש מביעים התעניינות במוזיקה, גם מי שכן – הרוב מחפפים ולא מתייחסים לזה ברצינות”, קובעת טליה, ואחיה מצטרפים אליה בהסכמה. “אני לא מכירה הרבה בגיל שלי שמנגנים וחבל כי כלי נגינה זה מתנה לכל החיים. עכשיו אתה לומד, קצת קשה לך, אבל אתה משתפשף וזוכה במתנה, זה לא משהו שאתה יכול לשכוח ממנו. זה די עצוב שאנשים לא בוחרים להשקיע יותר, אבל בשביל זה אנחנו כאן”.
הם גם שרים. במקהלת “זמירי הים” צילום: ירון דהאן
אף על פי שמדובר בילדים שאפתנים, הם מתעקשים כי הלמידה לא הציבה אותם בתחרות זה מול זה. “אני לא מרגישה שיש משהו כזה”, אומרת טליה. “אנחנו מנגנים בכלים שונים”, מחזק אורי.
עם זאת, כמו כל משפחה, הם מסבירים שעדיין יש מריבות, גם במהלך התרגולים. “לפעמים כשאני עושה שיעורים אני שומעת את עמית מנגנן ואני צועקת ‘עמית מה זה הרעש הזה’”, אומרת טליה בצחוק. “אבל אנחנו לומדים לגשר על הדברים האלה”.
על ראש מגדל השעון המפורסם בחוף לידו ("החוף התאילנדי") שבאשדוד ניצבה בגאון דמות תרנגול. הסמל דמוי התרנגול הוורוד עמד לו על הקצה באין מפריע וקישט את אחד הסמלים של העיר.
כך הוא נראה ב-2001. צילום: בועז רענן
אבל מתישהו התרנגול נעלם. יונתן בן דוד העירני הביא זאת לתשומת ליבנו וכשפנינו לעיריית אשדוד ולחברה לתיירות באשדוד ניסו לברר מה עלה בגורלו ולא הצליחו.
כך נראה המגדל לאחרונה, משהו חסר שם בקצה למעלה. צילום: יונתן בן דוד
האם התרנגול נפל ברוח? האם מישהו חמד אותו? לפי שעה מדובר בתעלומה.
מצוין בבישול וגם בכוס תה, מרפא גרון כאוב וגם לב שבור, ונכון, מדובר במוצר בעל היסטוריה עתיקה אבל הוא כוכב עולה בסצנת הניו אייג’ העכשווית של מוצרי המזון האורגניים.
כו, כו, הדבש, גבירותיי ורבותיי. כידוע הוא חלק בלתי נפרד מראש השנה, ונשאר אורח דומיננטי על השולחן לאורך כל חגי תשרי. לפי נתונים של מועצת הדבש החודש ישווקו בישראל 2,000 טון דבש, כ-40% מסך הביקוש השנתי של דבש בארץ, בשווי כולל של 90 מיליון שקלים
אבל לא כול הנוצץ זהוב. הדבוראים (המילה שהחליפה את הכוורנים) מתמודדים מול אינספור בעיות. החל ממחלות ומזיקים, דרך גנבים וריסוסים הפוגעים בכוורות ועד ההכחדה הסטטיסטית של הדבורים בעולם. בשנים האחרונות דבוראים מתמודדים עם העלמות של כשליש מכמות הדבורים האחראיות על האבקת 80 אחוז מהגידולים החקלאיים בעולם כולו. היעלמות הדבורים, אומרים מומחים, משמעותה פגיעה בענפים רבים וסכנה לעתיד האנושות חלילה.
אבל רגע לפני כל זה ושניה לפני כניסת החג ופריצתה של שנה עברית חדשה, שוחחנו עם דבוראים, ותקים וחדשים לשמוע על התמודדות היום יומית וגם על אהבה למקצוע היחסית יוצא דופן.
שייקה וייס, בן 64, גדל במושב ניר גלים שליד אשדוד ועוסק במקצוע רשמית קרוב ל-50 שנה. הוא דור שלישי למגדלי דבורים ועוד בילדותו היה רודה דבש יחד עם אביו. לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי התחיל לעבוד עם אביו, אחר כך השלים לימודי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות מהם המשיך ללימודי תואר ראשון ותואר שני במחלות דבורים במכון הווטרינרי. למרות הניסיון המשפחתי, הוא מודה שבינתיים נראה שכל חמשת ילדיו התקדמו לאפיקים מקצועיים אחרים. המכוורת מתמחה בדבש הדרים, פרחי בר, ואקליפטוס הנפוצים באזור וכוללת כ-1,800 כוורות.
שייקה וייס צילום חגית, מכוורת ניר גלים
שייקה, לאן הדבורים נעלמות?
“בשנות ה-80 נכנס לארץ מזיק שנקרא וורואה, סוג של אקרית, זהו טפיל זעיר שתוקף את הדבורים וקשה מאוד להתמודד איתו. בנוסף הריסוסים הסביבתיים והאורבניזציה שדוחקת את הטבע הצידה, פוגעים ביכולת של הדבורה לייצר דבש. הפחת העולמי הוא ירידה של 30% דבורים בשנה”.
איך כדבוראי אתה נאבק בזה, העסק לא בסכנה?
“אצלנו אין סכנה כי אנחנו מחדשים את הכוורות. כל שנה מוסיפים עוד שני נחילים חדשים כך שאנחנו שומרים פחות או יותר על האיזון, זה מצריך מהדבוראים השקעה כספית גדולה ופגיעה בהכנסה אבל חורקים שיניים. בעיה נוספת היא שהביקוש לדבש כל הזמן עולה, בעוד ייבוא דבש מקבל מס מוזל, כך שמי שנפגע אלו הדבוראים המקומיים”.
הכוורות של שייקה וייס בצד שדה חמניות. צילום חגית, מכוורת ניר גלים צילום מכוורת ניר גלים
הכוורות של וייס פזורות ברחבי הארץ – בסביבה הקרובה אלינו, בנגב הצפוני וגם בהרי ירושלים. וייס מודה כי מרבית העבודה היא נסיעות ועיסוקים לוגיסטיים, פיזור של כוורות ואיסופן. “אנחנו רודפים אחרי הטבע. הכוורות נודדות לפי עונות ולפי אזורים. המשק שלנו לא מתעסק רק בייצור דבש. אנו נותנים גם שירותי האבקה לחקלאות. מביאים את הכוורות אל המטעים או השדות, מפזרים אותן, וכך אנחנו מסייעים ליבולים, גם האיכות וגם הכמות שלהם עולות”.
מי שומר על הכוורות האלה?
“זאת שאלה קשה. בזמן האחרון יש הרבה גנבות באזור הרי ירושלים. אנשים באים, פותחים את הכוורות לוקחים את חלות הדבש ונוסעים מהמקום. ותוך כדי עושים נזק לכוורת כמו להרוג את המלכה בטעות”.
לדעתך דבש באמת בריא?
“יש כאלה שיחלקו עלי אבל אני מאמין שלדבש יש תכונות מאוד טובות. הוא בקטריוסטטי (חומר המעכב התרבות חיידקים) הוא חד סוכרתי והוא נשמר שנים רבות. בחפירות שעשו באזור בית שאן מצאו דבש בן כ-2,000 שנה שעוד היה תקין. כך שדבש לא מתקלקל”.
המשטרה הגישה לפני זמן קצר כתב אישום נגד אנדועלם אדגו בן 30 מאשדוד, בעליו של כלב הפיטבול בוס, שנחנק למוות בשבת לאחר שנקשר מחוץ לדירה בשרשרת קצרהה והושאר ללא מים ומזון.
על פי כתב האישום שהוגש בבית משפט השלום באשקלון, בשישי, 11 בספטמבר, חזר אדגו לדירתו ברחוב סיני לאחר בילוי לילי והבחין שהכלב שלו, בוס, עשה את צרכיו בתוך הבית. הוא כעס ובתגובה הוציאו אותו החוצה, קשר אותו בקולר ברזל קצר מאחורי מסתור הכביסה והלך לישון.
בוס המסכן הושאר לבדו ללא מים ומזון, בלי יכולת לזוז כמעט בכלל, בלי שיוכל לשבת או לשכב, כאשר הרצועה חונקת אותו.
למחרת בבוקר בערך בשעה 8:40 התעורר אדגו משנתו, והבחין שהכלב תלוי מגרונו, איננו זז והוא מחוסר הכרה תחת השמש היוקדת. הוא הכניסו לדירה והניחו באמבטיה.
כשעה אחר כך הגיעו למקום פקח וכלבנית של העירייה, נכנסו, מצאו את הכלב שרוע באמבטיה לא נושם והחלו לבצע בו ניסיונות החייאה. הם לקחו אותו לטיפול בכלביה אך לא הצליחו להציל את חייו.
מאז שפרץ הנגיף לחיינו, ירין הרוש קיבלה תפקיד חדש בבית החולים אסותא אשדוד – העובדת הסוציאלית של מחלקת קורונה. עכשיו היא בחודש השמיני אמנם אבל המלאכה רבה ואין הרבה זמן לנוח. עוד חולים נכנסים, עוד מקרה מצער של פטירה, עוד בני משפחה מבולבלים שמנסים לדלות מידע ולמצוא אוזן קשבת.
היא כמעט בת 29, נשואה לג’רמי, נהג קטר ברכבת ישראל, ואמא לאמילי, בת 3 וחצי. נולדה וגדלה באשדוד, הבת הבכורה של משפחת אבודרהם, שני הוריה עובדי עירייה. היא למדה בבית הספר נוף-ים ובמקיף ז’, עשתה שנת שירות בתנועת אחרי ושירתה בצבא בתור מדריכת חי"ר. אחרי השחרור הלכה ללמוד עבודה סוציאלית.
בשגרה היא עובדת בבית החולים באשדוד, מאז פתיחתו, כעוס"ית של מחלקת אורתופדיה ושל מרפאת IVF – שבה היא מלווה נשים שמנסות להרות וזוגות שנמצאים בתהליך שהוא לעיתים מתסכל וכואב. אבל כשנקראה לדגל והתבקשה לעבור למחלקת הקורונה החדשה, אי שם בחורף, עשתה זאת מיד.
תמיד רצית להיות עובדת סוציאלית?
“לא תמיד, אבל בשנת השירות שלי זה התחזק. בתיכון למדתי מגמות ריאליות ובשנת השירות עברתי שינוי והבנתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים. הלכתי להכוונה מקצועית במרכז כיוונים בעיר ויצא לי מקום ראשון עבודה סוציאלית, מקום שני פסיכולוגיה ומקום שלישי חינוך. למדתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובקרוב מתחילה שם תואר שני, בעבודה סוציאלית קלינית, עם התמחות בטראומה ומצבי לחץ”.
התמודדות מאתגרת, הרוש
מול הלבד וחוסר הוודאות
מיד לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון התקבלה ירין לעבודה באסותא אשדוד. “המנהלת שלי אומרת שקיבלו אותי טרייה מהניילון”.
אוהבת את העבודה?
“מאוד. אני חושבת שיש יתרון בלהתחיל עבודה במקצוע דווקא בבית חולים. אני פוגשת הכל מהכל”.
ומה כולל התפקיד הנוכחי שלך כעו”סית של מחלקת קורונה?
“כל מטופל שמגיע לכאן, מגיע לבד, בלי משפחה, בחוסר ודאות, הרבה פעמים בהתחלה אפילו בלי ציוד. קודם כל אני צריכה ליצור קשר ראשוני עם המטופלים וגם עם המשפחות שלהם. יש לי מכשיר טלפון מהעבודה ואני זמינה עד הלילה למשפחות בגלל שאין להם קשר ישיר עם החולים ואני אשת הקשר שלהם. אנחנו עושים גם שיחות וידאו עם המטופלים, אם הם במצב שמאפשר את זה, והמשפחות.
הרוש: “יש המון חשיבה איך בעצם מלווים גם את המטופלים וגם את המשפחות בתוך כל הקושי הזה. למעשה לקחו את הדבר הכי בסיסי בעבודה סוציאלית, שהוא שיח בין אישי פנים מול פנים והורידו אותו מהפרק, כך שהכל נעשה בטלפון. לרוב אני בכלל לא פוגשת את בני המשפחה ולא יודעת איך הם נראים. את המטופלים אני רואה בוידאו אבל את המשפחות גם זה לא. זה אתגר גדול”.
אז היום שלך מורכב משיחות טלפוניות, תיאומים ועניינים טכניים?
“שיחות הטלפון הן ממש לא טכניות, הן שיחות של המון כאב, בכי ותסכול. תחשוב למשל על אדם בן 50 פלוס, שמחליטים להרדים ולהנשים אותו. הוא פה – והמשפחה בבית. הם לא יכולים להגיע בדרך כלל, רובם בבידוד כי היו במגע עם בן המשפחה החולה. איך הם מתמודדים? מה הם חווים? איזה שאלות יש להם? בשביל זה אני כאן בשבילם. לפעמים הם גם שולחים ליקירם שמאושפז אצלנו דברים כמו אוכל, ציוד, אפילו מוזיקה ותפילין”.
באיזה מקרים המשפחה כן מורשית להיכנס?
“כשהצוות הרפואי מזהה שינוי דרמטי במצב, כמו החלטה על הנשמה או חלילה בפרידה ממטופל. אז מאפשרים לבן משפחה אחד להיכנס, כשהוא ממוגן כמובן”.
מחלקת קורונה. צילום: דוברות בי"ח אסותא אשדוד
בכמה מקרים כבר טיפלת במחלקת קורונה?
“מאות. בכל רגע נתון יש סביב 20 מטופלים במחלקה, חלקם נמצאים כמה ימים וחלקם כמה שבועות. הממוצע זה ארבעה-חמישה ימים”.
היו לך רגעי משבר?
“יש משפחות שאת מתחברת אליהן יותר, בעיקר כאלה של מטופלים שנמצאים באשפוזים ארוכים, ובמיוחד כשזה מסתיים בפטירה זה מאוד קשה ואני לוקחת את זה איתי. אתה חלק מהם, וכשיש מוות והכל נקטע בבת אחת, אין להם אפשרות לעשות פרידה אמיתית. כשהם באים להיפרד אני פוגשת אותם. אני נמצאת כאן בשבילם, משתתפת בצערם, מחבקת, מחזקת”.
בקורונה אי אפשר לחבק.
“יש דברים שאי אפשר לעצור עם כל הרצון לשמירה ועוד כשאני בהיריון”.
תעודת הצטיינות, הרוש. צילום: פרטי
"יש מקרים שאני בוכה. אין מה להתבייש"
העבודה במחלקת קורונה אינטנסיבית והעובדה שהתקשורת עם בני המשפחות של החולים נעשית בדרך כלל באמצעות הטלפון ולא במפגש פנים אל פנים, איננה מפחיתה מהקושי, אלא להיפך.
אז מה באמת עושים במקרה של פטירה?
“מלבד הליווי והתמיכה אני מנסה לעזור כמה שיותר בבירוקרטיה כדי שהמשפחות פחות יתעסקו בסידורים”.
היו בבית החולים קרוב ל-30 פטירות מקורונה.
“כן, הכרתי את הסיפור של כל אחד מהאנשים האלה. יש כאלה שגם הכרתי אישית. אבא של חברה שלי נפטר פה לאחרונה. אדם יחסית צעיר, זה ממש לא פשוט. את מוצאת את עצמך גם חברה קרובה של המשפחה וגם אשת צוות”.
תארי לנו סיטואציה של פטירת חולה.
“אני עם המשפחה בטלפון, את הבשורה אני לא יכולה לומר להם, כי רק רופא יכול לבשר על פטירה. המקרה שהכי נצרב לי שהיה ממש סוריאליסטי מבחינתי היה בערב אחד, כשהייתי בבית לבד עם הילדה והגיע הזמן להשכיב אותה לישון. רופא התקשר ואמר שאחד המטופלים נפטר וצריך להעלות בוועידה את בני המשפחה. וזה מה שקרה. אני יושבת על המיטה של הבת שלי, מצד אחד מלטפת אותה ומרדימה אותה, ומהצד השני בטלפון, אני בשיחת ועידה, שבה מבשרים למשפחה על מות יקירם. זה אחד הלילות הכי קשים שאני זוכרת. הדיסוננס הזה בין חיים למוות… בכלל, לבשר על מוות בטלפון זה נוראי, נוראי”.
באיזה מילים משתמשים?
“אנחנו מנסים להכין את המשפחה לפני ואז כשמגיע הרגע שואלים אם הם יכולים לדבר והם לא באמצע נהיגה למשל, והרופא אומר שחלה הידרדרות במצב, עשינו כל מה שאפשר אבל לצערנו הוא איננו. יש בכי, הרופא בדרך כלל יורד מהקו באותו שלב ואני איתם, מקשיבה, תומכת, מכילה, מסבירה מה קורה עכשיו עם ההעברה למוקד של נפטרי קורונה בחולון ושרק אחר כך משחררים אותו לקבורה, מנסה להיות שם בשבילם”.
בעבודה. צילום: דור גפני
איזה מקרה היה לך הכי קשה?
“וואו, אני לא יודעת לענות על זה. המטופלים רצים לי מול העיניים. אני חושבת ששתי הפטירות האחרונות. היה לנו מטופל שנפטר אחרי אשפוז ממושך, הוא היה בריא ללא מחלות רקע. דיברתי עם אשתו והילדים כל יום כמה פעמים ביום. התחושה הזאת שהם מפקידים בידינו את היקרים להם מכל… בשונה ממחלות אחרות, אונקולוגיות נניח, המשפחות רואות את יקיריהן כשהם נכנסים לבית החולים ואז כשהם יוצאים או חלילה כשהם נפטרים. הן לא רואות אותו באמצע, במהלך האשפוז. רואים אותו בריא ואז מת. אין את התהליך הטבעי של הפרידה. לא מתרגלים לזה”.
יש מקרים שאת מזילה דמעה?
“בטח, יש מקרים שאני בוכה. אין מה להתבייש בזה ואני גם אומרת לצוות. לעטוף מטופל לקבורה, ועוד כשהמשפחה איננה שם, זה זוועה. העובדים עוברים דברים קשים”.
את מטפלת באנשי הצוות?
“לא מטפלת, מלווה, מעודדת, הם יכולים לדבר איתי גם בשעות הערב, לפעמים יש כאלה שמעדיפים בוואטסאפ, יותר קל להם ככה לשמור על חוסן באותם רגעים”.
אז את מלווה, מכילה, תומכת. ומי עוזר לך?
“יש לנו הדרכות קבוצתיות, יש לי הדרכה אצל המנהלת שלי ואני יכולה לשפוך את הלב גם עם החברות לעבודה. המון שיחות עם בעלי, הוא מדהים, הוא יודע מתי אני צריכה את הזמן שלי”.
אשר ביטון, תושב אשדוד בן 62, שנפצע באופן קשה מנפילת הרקטה בשלישי בערב שב להכרה. בשעות הצהריים היום (חמישי) ביטון שב להכרה ופקח את עיניו לראשונה מאז שנפצע כשהוא מחייך אל עבר אשתו רבקה, ומגיב לרופאים והסובבים אותו. לפי דברי קרוב משפחה, על אף השיפור המשמעותי במצבו והפסקת ההרדמה ביטון עדין מונשם.
