באחד הערבים בשבוע שעבר ישבתי עם חברה שלי ותוך כדי שיחה אנחנו מתגלגלות מצחוק מאיזו סצנה שסיפרתי לה, פתאום היא אומרת לי “תגידי, את קולטת? הורידו מסך על עולם התרבות, אבל את בשיא היצירה שלך! את שמה לב?”. זה באמת קטע שדווקא עכשיו אני פורחת. האם זה מה שהייתי צריכה? שיטילו עליי סגר בשביל שאוציא את הקול שלי? שאתן את הכול שלי?
אני רואה את הטירוף ברמה הלאומית וברמה הבינלאומית, אך אני רואה גם ברמה האישית אצל לא מעט אנשים את כל הטוב שמתאפשר דווקא בתקופה הזאת. דברים שהיו תקועים שנים פתאום יוצאים לדרך, פחדים שעיכבו ננטשים לטובת החיים בכאן ועכשיו. כן זה הזמן למחות, לשנות, אבל לא פחות חשוב גם לאזן, להתבונן רגע ולשאול מה כן טוב בתקופה הזאת, מה כן מתאפשר דווקא עכשיו? זאת אחריות אישית על התודעה שלנו, על התדר, על הדבר בו אנו מתמקדים מתוך הבנה שאותו אנחנו רוצים להגדיל.
שמתי לב שבזמן שאני כותבת, אני מוצאת את עצמי במרחב של אפשרויות, של משחק. אני כמו נעלמת בתוך החוויה. הסכר נפתח והכול יוצא.
כן סגר, לא סגר, אי אפשר לעצור את החיים מבפנים. הם בועטים חזק כמו תינוק בבטן ובבוא העת הם גם יפרצו החוצה על אפכם וחמתכם אל העולם הכאוטי הזה.
אני חושבת שיצירות גדולות נכתבות בימים אלו בחדרי חדרים, כי אין כמו איום ממשי על החופש כדי לגרום לנו ליצור ולהרחיב את התודעה. אחרי כל הקוקורונה הזאת יהיה כאן בייבי בום אומנותי, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להשתיק. זה הסאונד של החיים.
עם כל הריחוק החברתי, המסכות והשמיים הסגורים, נותר רק לברוח פנימה, לצלול לתוך הדמיון האינסופי ולדלות משם יצירות. הכול ייצא לאור יחד עם האמת בעידן הזה. זהו סוף עידן התמימות. יותר ויותר אנשים יודעים שהם חיים במטריקס ושמה שחשבנו כאמת, מתברר כמגה בלוף.
התקופה הזאת מביאה איתה חששות רבים, תסכול ואתגרים, אך היא גם מרגשת ומפתיעה והיא מצע אדיר ליצירה. פתאום הכול נחשף במערומיו וברור לנו שככה אנחנו לא ממשיכים. מה שנוכח אל מול פנינו זאת עובדה ואנחנו יכולים לבחור איך להרגיש, מה לחשוב ואיך לפעול אל מול מה שמופיע.
יש לנו הזדמנות אדירה ליצור משהו חדש, כל אחד בחייו האישיים וכולנו יחד בעולם. אני לא יודעת מה צפוי ברגע הבא אך אני סומכת על עצמי יותר מאי פעם, סומכת על התכנית הקוסמית הגדולה ולא על התכנית של האו”ם.
לשמחתי עומדים לרשותי כל המשאבים של כל השנים בהן השקעתי בהתפתחות שלי, הכול מניב פירות, על אף שאנחנו בסוג של שנת שמיטה. הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים וכל מה שסמכנו עליו הולך ונעלם. אנחנו בתקופה מואצת, סופר אקסלרייטור. קיבלנו בעיטה כדי שנצא לדרך, מבלי לשאול שאלות, או מבלי לקבל תשובות, לפחות לא כרגע.
הכותבת צילום: רועי שוחט
נעשה ונשמע גרסת 2020. האם הפעם נעשה? האם נשמע?
זה מדהים איך באופן אינטואיטיבי כבר בתחילת הסגר בער בתוכי הצורך הזה ליצור. קניתי לנו צבעים ומלא חומרי יצירה שונים, דברים שלא העליתי על דעתי לפני. הבנתי ש”יום אחד” הזה עליו אני בונה הרבה שנים עשוי להיות יום אחד מאוחר מדי. זה הרגיש לי כמו מן צורך הישרדותי ממש.
הבנתי שזה הזמן להתנסות, לצאת מקיבעונות, מהסיפורים שאני משחזרת שוב ושוב כמו הסיפור הזה שאני יכולה ליצור רק באמצעות מילים, איזו שטות! אני יכולה ליצור בכל דרך שאבחר ובכל חומר ואנטי חומר. כל כך הרבה פעמים אנחנו פשוט לא מעזים להתנסות ובונים סביב זה סיפור שיהיה אליבי ללמה לא. לפעמים אנחנו מאמצים איזו אמונה, איזו תפיסה מבחוץ וככה מגבילים את עצמנו, בזמן שבכל רגע אנחנו יכולים לשנות את הסיפור שאנחנו המצאנו.
“האדם אינו מכיר את עצמו. אין הוא מכיר את הגבלותיו ואת אפשרויותיו. הוא אינו יודע אפילו עד כמה גדול ההיקף שבו אין הוא יודע את עצמו”. מתוך הספר “הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם” מאת אוספנסקי. אם רק היינו יודעים מי אנחנו בכלל, היינו נשארים המומים.
יצירה בתוך גבולות מובילה ליציאה מהגבולות. זאת הדרך החוצה. אומנות היא לא משהו שמישהו יכול לסגור או לפתוח. היא החיים עצמם במלוא תפארתם.
היצירתיות פורחת בכל תחומי החיים, אנחנו נאלצים לעשות התאמות למצב חדש שלא הכרנו. כל התפיסות שלנו לגבי ‘איך אפשר’, עוברות ריענון. ככל שסוגרים עלי, אני מתחילה לחשוב מחוץ לקופסת המגבלות ופורצת דרכן. אני מניחה שזה מה שקורה לנו כחברה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
באחד בספטמבר אולי תיפתח שנת הלימודים, ואולי לא, זה כבר מסורת אצלנו, אבל מה שחדש הפעם, זה שאנחנו גם לא יודעים איך היא תיראה עם כל איומי הסגר. דבר אחד ברור וזה ששנת הלימודים הקרובה לא תהיה רגילה בשום צורה.
קרוב לוודאי שמוסדות החינוך יהיו סגורים במשך כל חודשי החורף לפחות מאחר וכל שפעת של אתמול היא חשודה כקורונה של מחר, כי לקורונה יש כתר והיא מלכת המחלות בימינו. מה שבטוח זה שאני שומעת יותר ויותר הורים שלא מוכנים להפקיר את ילדיהם למערכת חינוך שהולכת ומאבדת את האמון שלנו בה מדי יום.
ככל שהם סוגרים עלינו, אני שומעת יותר ויותר יוזמות חלופיות לחינוך קהילתי, לצורת חיים חדשה. אולי דווקא מתוך הכאוס הזה אנחנו ניצור יצירה מופלאה כי כולנו אמנים של החיים ואם נעבוד יחד, זאת תהיה סימפוניה משגעת.
