אוי סיני, מתי נשוב אלייך, נואיבה? צילום: יוסי הופמן
אוי סיני, מתי נשוב אלייך, נואיבה? צילום: יוסי הופמן

סיני פינת טוסקנה

על תורה מסיני, איטליה טרום ההונאה הגדולה וכל מה שלא הספקתי להגשים לפני שהמציאות שינתה צורה

פורסם בתאריך: 13.8.20 15:19

     

הייתי בת 19 כשנסעתי לסיני. היה ברור לי כל כך למה דווקא שם קיבלנו את התורה. המקום היחיד שהיה פנוי מספיק בשביל שתהיה בו התגלות כזאת מהשמיים. זיהיתי שם משהו חף, יחף וסוחף בפשטות, ביופי ובשקט האחר, באמת שקשה לתאר, ועם זאת, קל לכל מי שהיה שם להבין.

טוב, ברור שאין דבר יקר יותר מזה, בטח בעולם הטכנולוגי הקדחתני ומלא סטרס שלנו בו אין שקט, לא פנימי ולא חיצוני. כל שעה עגולה מבזק חדשות, כי מה יהיה אם לא נדע למה מי מת ומי חי בארץ או בכל מקום אחר בעולם. תמיד זמינים, תמיד יש מישהו על הקו, משהו על הפרק, תמיד יש הפרעות, תמיד יש מה לקנות, משהו חסר, וגם אם הכול בסדר ולא חסר דבר, עדיין המרחבים הציבוריים וגם הווירטואליים מציפים אותנו בגירויים, בפרסום עיקש שעלינו לרכוש עוד איזה שקר כלשהו וזה משפיע עלינו בין אם נרצה או לאו.

הקצב מהיר מדי לצרכים הרגשיים שלנו כבני אדם אז אנחנו נאלצים ללמוד איך להאט, איך לתרגל מדיטציות ומיינדפולנס כדי להיזכר איך זה להיות בנוכחות ברגע הזה, משום שרוב הזמן אין לנו מושג, אנחנו חיים בשום מקום, באין זמן, הכול מסביבנו דוחף אותנו להיות בכל מקום אחר, רק לא ברגע הזה, רק לא במרווח בו מתקיימים החיים וכל מה שיפה בהם.


רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"


באנגלית המילה הווה נקראת “present”, יעני מתנה. ההווה הוא אזור הזמן בו המתנות של היקום זמינות, אז וואלאכ לאן אנחנו הולכים כל הזמן?
אני זוכרת שהגענו לסיני. מאחת החושות לאורך רצועת החוף התנגנה מוסיקה רועשת, Faithless כיכבו בזמנו, ואני הכי בעדם בתל אביב ואמסטרדם, אבל לא שם. לא הבנתי מה הם עושים פה בחצי האי המצרי, הלוא ברחתי מהפסקול המערבי אל הפסקול הערבי, וכל מה שרציתי היה חוויה בדואית אותנטית.

כבר אז התחילה הגלובליזציה להידחף לנו בין הרגליים, לבלבל לנו את החושים ואת החוויה הנקייה המקומית. היום הכול זמין, בכל מקום וכל הזמן, אבל מה לעשות, כשהכול מוגש ככה, מאבדים עניין. יש הכול ואין כלום.

כמו כל מי שמגיע לסיני זכינו לפינוק הזה של עוזר אישי שהוצמד אלינו ודאג לכל מה שצריך, שיהיה פנאן. וגם לו היה עוזר זוטר שבכל רגע בו פנוי הוא התיישב, הוציא ת’נרגילה והרכיב אותה בשנייה במיומנות מעוררת התפעלות, וכל הזמן חשבנו לעצמנו איך הוא לא מתעצל יעני בשביל חצי דקה של ישיבה.

מפה לשם, אנחנו זכינו באחמד, אחסן אחמד. כל כך הגיוני שיהיה לכל אחד אחמד שיעזור, שיפתור בעיות. עוזר אישי, כזה שמבין עניין ומדבר בעיניים. מה לא הייתי עושה עכשיו בשביל איזה אחמד בחיים שלי שאוכל להגיד לו “בחייאת אחמד, ארגן לנו איזה קפה, ארגן לנו איזו פיתה, ארגן לנו איזו ממשלה מגניבה”.

אז אחרי כמה שעות שם, הבנתי ת’עניין ואמרתי לו ‘אחמד, עשה לי טובה, אני באתי בשביל החוויה האותנטית, שו הדא? מה פייתל’ס עכשיו? מה נהיה פה? קח אותנו לאיזה מקום אותנטי נקי מחשמל ובכלל, תן לחוות את החוויה הנקייה של המקום המטריף הזה”. אחמד צחק ווואלה לקח אותנו כבר באותו הערב. איזה אלוף. נסענו זמן מה והגענו לנואיבה לחבר שלו שחי במאהל ענק ומרווח על שפת הים, משהו דה לוקס. מאחורה הרים גבוהים, מעלינו שמיכת כוכבים מטריפה ומנצנצת והוא יושב שם, בעל הבית וככה חי את חייו, הרים מאחוריו וים מלפניו, ומצדדיו חופש ומרחבים.

היו שם אדמה, שמיים, ים ושלווה אינסופית וזה הפנט אותי. על אמת. היה לי ברור שאני ארצה לחזור ובפעם הבאה אולי אגיע לתקופה ארוכה, אתיישב בתוך השקט הזה בתקווה שזה יידבק בי ויבריח את כל הרעש שיש בתוכי. אמרתי לו “אני אשוב ופעם הבאה מינימום חודש, כיף יעני?” אמר לי “תפאדל”.

אבל כמו הרבה דברים שלא קרו, גם זה לא קרה. תמיד נדמה שיבוא הרגע המתאים להגשים משהו ואו שהוא מגיע, או שלא. סיני שנת 98’, מי ידע שלא אהיה שם שוב. מי ידע שההפחדות על הנסיעה לשם לאורך השנים יהיו כאין וכאפס להפחדות בתקופה הזאת.

וואלה תמות נפשי עם מצרים, בא לי לנסוע לשם, להתכסות בכוכבים, לדבר עם אלוהים, להפקיד בכניסה את הסלולרי החכם בידי החייל המצרי בגבול, זה שביציאה מסיני מחפש חשיש במכוניות ואומר “אייוואה אבו חשישה”, להגיד לו “קח יא חביבי, עזוב אותי מזה בחייאת”.

אני יושבת פה ביעני אין-סגר הזה, וחושבת לעצמי וואלה העולם הזה מג’נון לגמרי. מה נסגר איתנו? לאן אנחנו רצים? מה יש לקנות? כל מה שבא לנו בסופו של דבר זה לזרוק את הבגדים ואת הכול ולסתלבט על החוף, לפלרטט עם השמש, להיות בפלנטריום היפה הזה שאלוה-אימא ארגנה לנו. קצת חומוס, צ’יפס, סלט וים של ים אהבה וסלאם, עלינו ועל כל העולם.

אבל אני מטעה, אני יודעת. עושה רושם של דרווישית, בנשמה שלי אני כן, ברסמי הייתי יותר מדי שנים בצפון הישן של תל אביב, חולמת כבר שנים על איטליה. טוב איטליה זה סיפור לפעם אחרת. סיפור אהבה בהמשכים. היא אפילו לא יודעת מה אני מרגישה כלפיה. אין לה מושג על כל החיים שרציתי לבנות שם על האדמה הזאת שלה.

 

אני לא אספר לכם שדמיינתי את עצמי מתחתנת עם מרצ’לו, מאמאמיה! ובדמיוני יש לנו כרם בחבל טוסקנה ואנחנו עושים אהבה ושותים יין ומגרדים פארמג’אנו רג’יאנו על כל החיים שלנו. אני לא אספר לכם שהתמהמהתי, על כל הפעמים בהן חלמתי על פסטות, פיצות ופיאצות, ובינתיים בכל הזמן הזה שלא נסעתי, יצא שהפסקתי לאכול גלוטן והחלום האיטלקי שלי קיבל תפנית, גלוטן פרי.

ליה אושרה. צילום: רועי שוחט

הכותבת צילום: רועי שוחט

ואז נכנסתי להריון, ואז הבטחתי לי שביום ההולדת השנה, וכשזה לא קרה, נשבעתי שבשנה הבאה ויהי מה! אני אסע ראס בן מרצ’לו. אני לא אספר לכם מה קרה באיטליה השנה, וואלה פאדיחה ממש. הונאת ענק שהתפשטה לכל העולם, סיפור מופרך על איזה וירוס גדול ומפחיד שישמיד את האנושות. ומאז אנשים ברחבי הגלובוס פוחדים, ומאז השלטונות ומשרד הבריאות העולמי מפחידים, וככה הם חיים להם מפחד לפחד עד עצם היום הזה. ולא, הנגיף לא משמיד אותם, רק הפחד המכרסם.

חאפיז אמר “פחד הוא החדר הזול ביותר בביתך, אתה ראוי לתנאים טובים יותר”. כולנו ראויים לתנאים טובים יותר. מי ייתן ונצא מבידוד מהחדר הזול הזה, שנעצור רגע לפגוש את האלוהים שבתוכנו, ניזכר בעוצמתנו ותיסלם עלינו.

לסיכומו של עניין, אני יעני חצי איטלקייה חצי ערביה, בפועל גיאורגית משני הצדדים ויש לי לב ונשמה יהודית וכולי אחת, כולה אחת, שבאה מהאחד, שתחזור לאחד. וואחד אחד. צ’או וסאלאם על כל העולם.

תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר