בזמן קריאת הטור כל משפחתי ואני נהיה אחרי שסיימנו את 12 הימים בהם שהינו בבית בסגר משפחתי. בתי ואני המאומתות לקורונה שהינו בבידוד בחדרי, שם היו לי רגעים גדולים של שקט מחשבתי והנאה פרטית. הספקתי לראות סרטים דוקומנטריים מרתקים, לקרוא ספרים, להשלים חומרי עבודה במחשב, לשוחח בנחת בטלפון ועוד כהנה וכהנה. מתוך החדר המבודד אני נושאת באמתחתי גם תובנות מספר שהחלטתי לחלוק אתכם. יצאנו לדרך.
השאלה המיותרת
כשהודעתי על כניסתי ועל כניסת משפחתי לבידוד, הגיעו הודעות רבות. רבות מהן כללו איחולי החלמה והבעת עניין. “את זקוקה למשהו?”, שאלו רבים מהפונים. עד הבידוד לא הבנתי עד כמה שאלה זו מיותרת כבר מתחילתה – ומדוע? כשמישהו בשעת צרה ומצוקה אסור לנו לשאול שאלה כזו.
אם כן מה עלינו לעשות? פשוט לעשות! כן, חישבו היטב מה היה מעודד את מצב רוחו של האדם מהצד השני ובטח זה שאינו יכול לצאת לא רק מהבית למשך 12-14 ימים, אלא לא יכול לצאת מחדרו. מה ניתן לעשות/לאפות/ליצר על מנת לגרום לו לשמחה, באמת להראות, כי מישהו חושב עליו. אפילו בדברים כה פשוטים: מכתב, עוגה, צעצוע ועוד ליד הדלת. לא צריך להיות אמן גדול על מנת ליצר עבור האחר חוויה מהנה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
החמות והחם
חמותי וחמי הם יקרים מפז. כל פעם מחדש בשקט שלהם הם שם. תמיד מונחים בכל רגע נתון מוכנים להיות לעזר בתנאי שנלמד לבקש ולכוון. הם תמיד שם. חמי היקר, דוידי, וחמותי היקרה, ריביק. בכל שלב בחיינו מרגע החברות שלי ושל בנם הבכור, בהמשך לנישואין ולידת כל הילדים הם שם תמיד, כולל בלידות.
הם מגיעים לכל לידה ומלווים בכל ניתוח קיסרי ובייחוד עם לידת נעמיקו עם תסמונת-דאון. הם תמיד שם מחבקים, מגישים כל סיוע אפשרי בשקט תמידי ובצנעה. גם כאן הם נוסעים ,קונים, מבשלים ומביאים עד הדלת באהבה גדולה תוך דאגה שקטה ומרגשת. הם נדירים והם דוגמה לאנשים יקרים שלא נוטשים.
חג האהבה
טו באב הגיע. כולם מתארגנים ליום מיוחד הזה. ושאולי אהוב לבי בבית מרחק ארבעה חדרים ממני, אך כנראה לא מחדרי הלב. הוא עמד ועמל במטבח להכין לי את האוכל הכי הכי תימני ואהוב עלי: מרק וחילבה. הוא בשקט שלו נוקש על דלתי מניח באהבה גדולה את מעשה ידיו המרחיבים את לבי ואת קיבתי. דעו לכם, יש דרכים רבות לומר אהבה ולו יש את הדרכים המיוחדות שלו למחוות שתמיד ממיסות את לבי.
מזון ואשפה
בזמן הבידוד הזמנת מזון הביתה היא כבר פעולה פשוטה ,למזלנו, והכנת מזון גם היא מתבצעת על ידי אהוב לבי שהתגלה כשלילי, למזלי. אך מה רבה הפליאה שלא חשבו באותה נשימה על מה שיוותר לאחר מכן? כן, על הררי שקיות האשפה המצטברות עקב כל הנ”ל? אני פונה כאן לסטארטאפיסט, שימציא משהו בנושא או איזו אפליקציה, שתקשר בינינו לבין העולם החיצון או יותר נכון לאשפתון, שניתן יהא לזרוק אשפה מהבית ישירות לפח האשפה המרכזי או משהו דיגיטלי לבעלי שירות כלשהו.
כושר ואושר
מי היה מאמין, שאני, עצלנית הספורט בהתהוותה, תחליט לקום ולעשות מעשה אמיתי המכבד את הגוף ובטח בגילה המופלג, גיל ה-50. זהו, החלטתי להכניס הליכון לסלוני. החלטתי להזניח את החשיבה העצלה שהוא יהפוך באחרית הימים לקולב בגדים. להפסיק לתרץ לעצמי למה לא, ולבחור בטיפוח גופי, עצמותי, שריריי וכל המשתמע מכך. אאחל לעצמי גם כאן בהצלחה. הכל תלוי רק בי!
הכל בכפות ידייך
כמה קל להיות בבידוד בעולם דיגיטלי טכנולוגי מתקדם. את זקוקה רק למכשירים ניידים שונים: מכשיר טלפון נייד , מחשב נייד, טלוויזיה, והכל את יכולה לעשות כאילו פתחת לעצמך משרד קטן בתוך בית גדול. הפעם, בשונה מהרגיל את זוכה לשקט בר תוקף מדיני-רפואי. שקטטטט אסור להתקרב לאימא, והכל מתנהל על מי מנוחות תוך זומים, הכשרות, שיחות לחברות תוך התקדמות בעבודה ובחיי החברה. זה לא חסר וזה לעיתים אף מבורך.
השאלת ספרים
ההורים בקבוצות הוואטסאפ טרודים בימים אלה, מתי תהא חלוקת ספרי הלימוד. ואני רק שואלת את עצמי, מתי נעבור לספרים דיגיטליים, שהומצאו מזמן ועדיין ממתינים לשימוש יומיומי אמיתי. הרי בעידן הקורונה הבנו שהיא הגיחה גם לדייק אותנו בכל תחום וגם כאן מושג “השאלת הספרים” צריך להעלם מן העולם בדיוק כמו נגיף הקורונה. ואחת לסיום בעניין זה, בתי מהרה להלחיץ אותי לרכישת לוקר לספריה בבית הספר, ואני רק השבתי לה: “יפתי, ביומיים שתהיי בביה”ס שווה להביאם הביתה”.
התפילה
בבידוד תוך כדי בדידות את מבינה שזהו, השנה השתנתה. מישהו שם למעלה הפך את כל העולם וזה הגיע גם אלייך הביתה, אלייך ואל בתך יקירתך. ואת חרדה שחלילה תתפתח המחלה באופן בו תזדקקו לאשפוז בבית החולים. עובר יום ועוד יום ונסגרים 9 ימי המחלה הראשונים ששם אמור להיות השיא, ותודה לאל במרומים צלחנו זאת בשלום. כאבי הגרון חלפו, השיעול יחד עמם וחוש הטעם והריח חזרו במהרה.
האם אני מחוסנת? עוד אף אחד לא יכול לומר ולהעיד עקב חוסר הכרות מעמיקה עם המחלה החדשה. מה שבטוח הוא שהחלטתי לומר מזמור תודה לקדוש ברוך הוא על השגחתו הפרטית, וכמו כן החלטתי כל בוקר לברך תפילת “ברכת השחר” להודות על הכל, שאינו ברור מאליו: על הניסיון, על המשפחה, על החם והחמה, על החברים והחברות והכי הכי על הבריאות לכל עמו ישראל ולא לשכוח להתפלל בקול חזק “אלי, אלי שזה ייגמר ולעולם” – ואמרו אמן.
