הפגנת העו"סיות באשדוד. צילום: פליסיה אהרון

לתמוך במאבק העו"סיות זה צו השעה

הן שובתות ומפגינות כבר שלושה שבועות, והציבור הרחב לא יוצא לרחובות יחד איתן - הפרד ומשול, נשמע לכם מוכר?

פורסם בתאריך: 24.7.20 08:26

במשרד החינוך דואגים בכל שנה לטפח ערך מרכזי. היום מעל במת טור זה הייתי מציעה שבכל השנים נושא העל יהא “הכלה וערבות הדדית”.

מקום זה החלטתי לתת יד, החלטתי להצטרף למאבק העובדות הסוציאליות. לא אני לא נמנית עם אחת מהן. אני נמנית עם הנשים, אני נמנית עם ציבור נשים שמשכרותן משולמת, כאילו היו חלק משירותי בייביסיטר ארציים. אני גם נמנית עם אימהות מיוחדות, הזוכות לשירותן המסור. מתוך כל אלה החלטתי לגלות הזדהות ולתת להן את כוחי.

היום אנו עדים בנוסף להפגנת העבודות הסוציאליות למען שכרן וזכויותיהן הבסיסיות גם להפגנות של ציבור העצמאים והדגלים השחורים למען הדמוקרטיה. לדאבוני, אנחנו לא רואים לצידם את כל הרבבות שציבורים אלה משרתים, בדיוק כפי שלא ראיתי בהפגנת הנכים ובהפגנת הורים מיוחדים למען זכויותיהם הראויות להתממש.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


ועל כל אלה מתבססת הממשלה ומובילי ההנהגה. הם מבינים מראש שאחדות במאבקים אינה קיימת בעם ישראל. האזרחים לא יוצאים בהמוניהם עבור אחיהם ואחיותיהם בעם ישראל. היחידים שעושים זאת ואני מעריכה אותם מאוד גם על כך זהו המגזר החרדי, שכאשר מישהו מעז להזיז את “השטריימל” שלהם או של אחד מאחיהם – אנחנו נראה אותם נלחמים עד זוב דם.

כשאין אחדות גם הכוח אינו מצליח לזקוף גו וקומה ולהתרומם. מתוך נקודת הנחה זו אותו כוח אין לו אפשרות להיווצר ובטח לא להתפורר. כשאין את “כל ישראל חברים” וכאשר כל אחד ואחת חי לעצמו ולמענו. כשכל ההקרבה בפאתוס “טוב למות בעד ארצנו” שעליה נוסדה מדינתנו נעלמה, ובמקומה האמרה “אם אין אני לי מי לי” תפסה תאוצה יחד עם “אנחנו דור מזוין” תוך שהאגואיזם והסוציומטיות תפסו עמדה ומעמד – כך נותרו ציבורים ומגזרים שלמים מפלים ובודדים.

המפגינים נאלצים להיאבק על פת לחמם לבד באי מבודד משלהם, שאינו מצליח ליצור אוקיינוס של זרימה חזקה המגבה את האנושות כולה. ומה נותר? זעקות שבר מעומק הלב והכיס, שנותרות כחומר ביד כל עורך חדשות השש אלי דם קרב תקשורתי, רק שהמפסידים העיקריים בו הם השחקנים הראשיים שממשכים יחד עם כל שובתי המדינה לגווע לאיתם.

 

כבר שלושה שבועות מפגינות העובדות הסוציאליות ואף אחד לא ראה לנכון בימים חמים מעין אלה להכניס את נציגתן למשרדו הממוזג ולהתחיל לבדוק עמן מה הדרישות הבסיסיות אותן רוצות נשמות יקרות אלה לקבל למען כבוד פרנסתן.

איך יצרנו זאת? מה חשבנו לעצמנו? עד מתי נמשיך לשתוק כשרבים נמצאים בכיכרות ובצמתים ולא נטה להם יד, כפי שאנחנו מטים אוזן או גג מזיזים אצבעות במקלדת? מתי נבין שרק ההבנה שהמאבק שלהם הוא למען כולנו.

כן, מאבק העצמאים הוא לתת לנו שירות תוך הנאה וסיפוק צרכינו. מאבק הדגלים השחורים הוא ליצור דמוקרטיה בריאה, עקבית יציבה וסדורה בה שלוש הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת יהיו בסינרגיה מופלאה גם אם לעתים זה לא נוח לאדם זה אור אחר זה לטובת הכלל – זהו בסיס הדמוקרטיה. כמו כן מאבק העבודות הסוציאליות הוא מאבק על לחיות בכבוד מול עבודתן הסיזיפית לרווחת כל משפחה ואדם בישראל “לחיות תחת זכויות האדם בכבוד” ולא מהיד אל הפה.

מעניין מה עובר בראשי האנשים בביתם. נראה שכל אחד יושב ואומר לעצמו “אה זה לא נוגע אלי, אז זה לא נוגע בי”, שאם אין לי ילד מיוחד מה זה צריך לעניין אותי הבן של סיגל השכנה או החברה? מדוע אצטרף אליה למאבק? או “אה, העובדת הסוציאלית שכנתי, מה היא קשורה אלי? הרי אני לא משתמש בשירותיה, ולכן אין לי עניין לסייע לה”, “אה, האתיופי שעובד עמי, מה זה ענייני זכויותיו והפגנתו”, “אה העצמאי, הרי אני שכיר שהוא יילחם על זכויותיו”.

רוצה אני לומר שאנחנו כולנו בסירה אחת. רווחת האזרחים שלנו נוגעת בחיים של כולנו. רווחתם היא רווחתנו. הצורך הבסיסי ביותר מרגע לידתנו: סיפוק צרכים למלבוש, מיטה, מזון ופרנסה. ברגע שכל זה מתערער מגיעה הבושה, התסכול, המרירות, ומשם הדרך למעשים קשים ולא חוקיים היא קצרה ופוגעת בכולנו.

ההכלה חייבת להיות בבסיס חיינו. גם כאן עלינו להשכיל להכיל את כל אחינו ואחיותינו להתבונן להם בעיניים לזהות את מצוקתם ולעשות הכל על מנת להוביל את קובעי המדיניות לראותם ולטפחם. רק בדרך הזו בה נצא יחדיו למען היחיד ולמימוש זכויות בסיסיות של הפרט נבין בדיוק את תפקידן המשמעותי והקרדינלי של העובדות הסוציאליות שעושות זאת כל יום בעבודתן למען אותו אזרח, תושב ומשפחה המגיע אליה למשרד. הן נאבקות לזכות אותם בזכות לחיות בארצנו באופן המכבד את גופו ונשמתו – ואת זה הן מבקשות לעצמן בדיוק.

רק שאנחנו מותירים אותן לבד במערכה במאבקן בשבוע הרביעי, כשאף אחד מהממשלה לא פתח להן את דלתו, כפי שהן עושות כך למאות ואלפי משפחות בישראל בעומס ובאומץ רב. הכלה היא לראות את האחר ולהצליח להובילו תוך סיוע מיטבי להיות אזרח עצמאי ומכובד בפני עצמו וקהילתו. מה עצוב לראות שאף לא אחד ממשרדי הממשלה המנופחים לא טרח לנכס לעצמו הכלה זו מולן.

***

מוקדש לורד רוקח ולדבורי צור.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר