צילום ליה אושרה
צילום ליה אושרה

אמא, סליחה על ההפרעה

חזרנו הביתה אחרי שבת נפלאה שהסתיימה בים, ואז ברגע אחד הכל השתבש. ואיך משפט אחד שלה כמעט גמר אותי

פורסם בתאריך: 23.7.20 16:11

שבת בבוקר. “אמא, בא לי לק, בא לי אודם, אולי קשת? או צמה? אה, בעצם בא לי שמלה כזאת, לא, כזאת, בא לי עגילים, חורים זה כואב? אבל בא לי”. היא מודדת ומחליפה זוגות נעליים, שלי, שלה, שלנו ומזכירה לי אותי בילדותי. אומרים שאהבתי להתגנדר והייתה לי שמלה אחת שאהבתי במיוחד, אותה אמא שלי נאלצה לכבס ולייבש מהר עד שאתעורר. והנה כעת הילדה שלי מזכירה לי איך זה להתרגש ככה כמו אז.

אחר הצהריים הלכנו לים. היא קיפצה בהנאה וצחוק וחילקה לגלים הוראות ללכת ולבוא עד אליה. התמוגגתי מההתרגשות הנלהבת שלה ורק רציתי לתת לה עוד ועוד מזה. אמא שלי הצטרפה אלינו הפעם. עמדנו שם שלושה דורות, שלוחות של אהבה. בראשי התנגן השיר של אהוד מנור “מה זאת אהבה”.

“מה זאת אהבה?
מה היא מבקשת?
את ימיי את לילותיי ולא די.
מה זאת אהבה?
מה זאת אהבה?
מה היא מחדירה לעורקי
שאוכל כך להמשיך ללא תנאי
שאוכל כך להמשיך ללא תנאי
שאוכל כך להמשיך ללא תנאי
שאוכל כך להמשיך…
כל חיי”

אני מתבוננת בה, השמחה הולמת אותה כל כך, וכל מה שאני רוצה זה לשמור עליה ולוודא שלעולם לא תשכח שהיא יצירת מופת שלמה, מדהימה ואהובה בדיוק כפי שהיא, ואין שום דבר אחר שהיא צריכה להיות מלבד היא עצמה.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


לקח לי כמעט חיים שלמים להיזכר ולהתחבר חזרה לרצון שלי וללמוד לקבל ולאהוב את היצירה החד פעמית הזאת שאני. בדיוק כמו כולם. רובנו מתרחקים מעצמנו כי אנחנו שוכחים מי אנחנו מרוב שאנחנו מלאים עד אפס מקום באמונות וחלומות של ההורים שלנו או של הסביבה, ובניסיון לרצות אותם או להגשים עבורם, אנחנו שוכחים לפתוח את המתנה הזאת שאנחנו.

ואז כמו בחיים, בן רגע המנגינה השתנתה. מפח נפש. חזרנו הביתה כשאני מיוזעת ממאתיים אחוזי לחות שהדביקו את החול למסכה וביחד נדבקו אלי, שזה כשלעצמו הטריף אותי. כל מה שרציתי היה “פשוט” לשטוף אותה ואותי מכל החול והים. ופתאום היא התחילה לבכות ולצעוק באופן לא סביר בזמן שאני מנסה לקלח אותה. זה הטריף אותי שהיא צורחת ועל מה? על זה שאני מתעקשת שהיא תתקלח? רציתי שהיא תפסיק את זה ומחוסר האונים שלי צעקתי עליה, אולי אפילו צרחתי חזרה “מספיק, די כבר”!!!

היא הלכה לאיבוד ואז אני איבדתי את זה ולא מצאנו את עצמנו לכמה רגעים. ותוך כדי שהיא בוכה והילדה שבתוכי כועסת על כך שהיא הרסה את הפינאלה ליום הזה, הבליחה המחשבה שאני בטח אצטער על זה, ששגיתי ולא ככה מנהלים סיטואציה כזאת.

כמה דקות אחרי נרגענו והתקרבנו חזרה, ובזמן שאנחנו מחובקות במיטה היא אומרת לי בחיוך מתוק “אמא, מחר אני לא אפריע לך”, וזהו, זה גמר אותי לשמוע אותה אומרת את זה. פתאום נבהלתי. מיד ניסיתי לתקן ואמרתי לה “את לא מפריעה לי, את הכי חשובה לי בעולם הזה ואת אף פעם לא הפרעה בשבילי”.

 

התכווץ לי הלב מזה שאולי היא הסיקה שהיא צריכה לרצות אותי וככה נרדמה לה במתיקות הזאת שלה. ואילו אני, נותרתי מתבוססת ברגשות אשם ורק רציתי לחזור לסיטואציה המטופשת במקלחת ולשנות אותה. מה כבר היה קורה אם היא הייתה עוד קצת עם חול והיינו נשארות מחוברות ללב שלנו? מה אם הייתי מוצאת עוד פיסת סבלנות בסופו של יום?

לצערי לא מצאתי. אבל אחרי כמה זמן מצאתי חמלה לעצמי על האנושיות הלא מושלמת שלי. אולי היא תלמד שזה בסדר, שכולנו לפעמים עייפים וחסרי סבלנות ורוצים שקט או מקלחת או סתם חיבוק ושבפעם הבאה נעשה את זה יותר טוב. אני אף פעם לא אומרת ככה אני וזהו. כל עוד אני חיה יש בידיי את האפשרות לשנות מדי יום ולו מעט.

המשפט הזה ‘מחר לא אפריע לך’, הלך איתי והפריע לי ימים שלמים. וכל מה שאני רוצה לומר לך ילדה שלי זה, בבקשה הפריעי לי כמה שרק תוכלי, כמה שרק אזכה לחוות איתך את החיים. הפריעי את מנוחתי כי הלב שלי מופרע מרוב אהבה אלייך. בבקשה הישארי מחוברת לרצונות החכמים והמדויקים שלך. בבקשה היי את במלוא יופייך ותזרחי עם כל האור הזה שלך בתוך העור הזה שלך. וממני יש לי בקשה אחת, מי ייתן ולא אפריע לה להיות מי שהיא נועדה להיות ושאהיה עדה ושותפה לקיומה המופלא עוד שנים רבות וטובות.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר