איור א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
איור א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

ציפיות, או "אל תחלמו בשבילנו"

יש לנו ציפיות מילדינו ולא פעם אלה בעצם הציפיות מעצמנו שלא הצלחנו לממש. תנו לילדים את המקום שלהם

פורסם בתאריך: 3.7.20 09:38

“מאז שהבן שלי הודיע לי לפני שבוע שהוא מפסיק ללמוד במכללת סמי שמעון, אני מסתובבת פגועה, כאילו שהוא תקע לי סכין בלב” – אמרה לי אתמול ידידה טובה שאקרא לה כאן נ’ – והמשיכה: “אין לו שום תכניות אחרות, הוא עובד בארומה, מבזבז את הכסף שלו על בילויים עם החברה והחברים. הוא לא רואה איך אנחנו נאבקים כדי לגמור את החודש? אני לא רוצה שהוא יהיה במצב שלי, הוא אכזב אותי, תמיד היה טוב בלימודים, ציפיתי ממנו”.

הידידה שלי נ. אוכלת את הלב. היא עצמה, בת למשפחה ברוכת ילדים, יצאה לעבוד בנעוריה ולא הייתה לה הזדמנות ללמוד. מה היא רוצה בסך הכל? שהבן שלה יגשים את החלום שלא מימשה. נ’ עוברת ימים לא קלים. כאב לי לראותה סובלת והחלטתי לחקור את השאלה של ציפיות בטור זה, בתקווה שהורים אחרים ייקחו לתשומת ליבם.

אני אמנם לא אימא אבל שאלת הציפיות לא זרה לי. אבא שלי רצה שאעבוד בבנק, הוא לא הסתכל מי עומדת מולו ולא ראה אותי אלא את הצורך שלו שתהייה לי ודאות כלכלית. הורים לא פעם טועים בעניין זה. המון ילדים לומדים כדי לרצות את ההורים ובתום הלימודים מנפנפים בתעודה הנכספת ואומרים: “עכשיו תורי, את זה למדתי בשבילכם, אבל לא ארצה לעסוק בזה, מצטער”.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדור הצעיר מבולבל וחסר מטרה, זה לא מקרי. מגוון האפשרויות מבלבל, האפשרות לעשות כסף ללא לימודים יותר מקורצת. לבן של נ’ היה קשה בלימודים, אמו הציעה לו עזרה מקצועית, אך הוא לא רצה להיעזר. לא היה לו את אורך הרוח הנדרש ללימודי הנדסת מכונות.

“זה דור אינסטנט” אומרת לי חברתי. “הכל מהר, כאן ועכשיו”. היא צודקת, זה נכון, אבל השיעור שהיא עוברת לא קשור לזה. היא חיה דרך בנה, את עצמה היא שוכחת. היא לא יכולה לקחת אחריות על מה שקורה אתו.

ילדים הם לא הרכוש שלנו, הם ניתנים לנו בהשאלה לתקופת חייהם, אנחנו ההורים צריכים ללמוד ללוות בשקט את המסע המורכב של ילדינו, ללא קשר לרצונותינו מהם, לסייע להם למצוא את הכוון המקצועי שלהם, גם דרך ניסוי ותעייה, לא פעם.

לימודים זה לא פתרון לכל אחד. אולי הוא זקוק למשהו אחר כרגע, אולי הוא ימצא את עצמו בתחום אחר, אין ספק שזה המסע שלו, בלי קשר אליה, הוא בסך הכל בן 23, כל החיים לפניו.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


חבל הטבור שנחתך בשעת הלידה, עדיין מחבר את נ. ובנה. כל פעולה שלו מקפיצה אותה והיא מתנהגת כאילו היא יודעת מה נכון לו, “לרכוש מקצוע טוב”. אבל נ’ לא לוקחת בחשבון את העובדה שהעולם השתנה. מה שהיה נכון לדור ההורים לא נכון בהכרח, לילדיהם.

היא תחצה בקרוב את ה-50 וכנראה עוברת תהליך מאוחר של התבגרות, בעל כורחה. הילדים מעצבים אותנו, הם מאלצים אותנו להיות אנו עצמנו. אולי נ’ זקוקה ללימודים בעצמה?
נ’ לא לבד. לצידה רבים העומדים חסרי אונים מול הבחירות השונות והמשונות של ילדיהם. המצב המורכב מחייב את ההורים להיות בעלי אורך רוח בתמיכה בצעירים. הם אמורים לעשות את הטעויות שלהם, וההורים נדרשים לתת גב לכל ניסיון שלהם, הצעירים, להתקרב אל החלום האמיתי שלהם, ולא של ההורים.

“תודה, אל תחלמו במקומנו”, זועקים הצעירים. נכון שהם גרים בבית ההורים עדיין וזה מעיק אבל לוקח זמן למצוא את הייעוד שלנו. תואר אקדמאי הוא לא חזות הכל, זה דבר חיצוני, שנותנים לו משמעות מוגזמת בחברה שלנו. גם זה השתנה. יש כל-כך הרבה אקדמאיים מובטלים, במיוחד עכשיו בימי הקורונה.

סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן

סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן

מה שחשוב שנהייה נינוחים בתוך העולם הפנימי שלנו. נ. מוזמנת לברר מה חסר לה בעולם הפנימי שלה, שגורם לה להיות כל כך מוטרדת מבחירתו של בנה שמתנהג בניגוד לדעתה. ברור שנדרשים גבולות ברורים ביניהם ומישהו צריך לסייע בחיתוך חבל הטבור שנזכר קודם.

איזה בור שחור נפער בתוכה של נ’ כתוצאה מהפסקת הלימודים של בנה? הפסקת הלימודים היא רק טריגר. מה עושה נ’ למען עצמה? איפה היא מאכזבת את עצמה? איך היא יכולה לפצות את עצמה על שנות עבודתה הרבות, ללא אפשרות של קידום?

“אנחנו נותנים לו הכל, רק שילמד!!!” אבל בנה של נ’ זיהה שהלימודים האלה לא נכונים לו, לפחות כרגע, הוא הרגיש את זה והוקל לו כשהפסיק. יש לכבד את ההחלטה שלו גם אם היא נראית נמהרת ולא שקולה. משהו פנימי גרם לו להפסיק, זה לא היה נכון לו בשלב הזה של חייו, כנראה. הוא יכול היה להמשיך ללמוד עבור הוריו כמו שעושים רבים מחבריו אבל משהו בתוכו אמר לו :”לא”. אולי עוד יחזור ללימודים בעתיד ואולי ירצה ללמוד משהו אחר.

דווקא בתקופה הזאת שהיא תקופת מעבר לא מומלץ לכעוס עליו כי אכזב את ההורים, אלא לשוחח אתו על רגשותיו, לקבל אותו כמו שהוא ולסייע לו להתגבר על הריק שנפער בחייו שהיו מלאים ועשירים עד עכשיו.

הכי קשה זה לא לשפוט את הבן ולהגיד לו מה נכון לעשות. יש לאפשר לו להתלבט בקול רם ולחפש דרכים חליפיות בשבילו. זה בהחלט יכול להפוך לפרויקט משפחתי מבורך.
במקום לצפות מאחרים כדאי לצפות מעצמנו ולחתור להגשמת ציפיות אלה, בדרך אל בניית ביטחון עצמי. רבים לא מצפים מעצמם כדי לא להתאכזב. על אחרים אין לנו שליטה, גם על עצמנו לא תמיד יש שליטה, אבל עדיין יותר קל לצפות מאחרים כי אז יש את מי להאשים.

 

עוד קצת על ציפיות. ציפיות חברתיות מלוות אותנו מאז לידתנו, דרך המעון, הגן, בית הספר יסודי, תיכון, צבא, טיול אחרי צבא, אוניברסיטה /מכללה, להתחתן בגיל מסוים, להקים משפחה, להביא ילדים (בעיקר בישראל). כבר כשהתינוק נולד משווים אותו לאחרים כמו שואלים: האם הוא נורמלי? כמה הוא שוקל?

ההשוואות קיימות לאורך כל הדרך, זה כמעט בלתי נמנע לא להשוות. ההשוואות מזינות את הציפיות. רבות דיברתי כאן על אישור חיצוני לעומת אישור פנימי. תואר אקדמי הוא אישור חיצוני. לא אשכח את סבתי ז”ל שעדכנה את האחיות בטיפול נמרץ אחרי שקיבלה התקף לב, שהבן שלה פרופסור. זה היה משמעותי לה גם רגע לפני מותה. מי אני שאתווכח עם זה? זה תקוע עמוק בגנים שלי.

לא אכחיש שהיה לי חשוב ללמוד תואר שני, בבגרותי. אבל חייבת להודות שהתלבטתי אם ללמוד בכיף או לתואר שני. יכולתי להמשיך לעסוק במקצוע שלי גם בלי התואר הזה. מישהי אמרה לי, אם את כבר לומדת תלמדי לתואר ולקחתי בשתי ידיים את הצעתה. אני לא מתחרטת אבל לימודי הספרות לא הפכו אותי לאדם טוב יותר, אלא לאדם שזוכר יותר. זה היה מאמץ כביר מבחינתי, לימודים אלה, אבל היה לי חשוב כי הגדרתי מטרה.

נ. המודאגת מבנה סרבן המכללה, מודאגת גם בגלל שאין לבנה מטרה חליפית והיא צודקת. לדור הצעיר היום קשה להגדיר מטרות חוץ מלעשות כסף או להיות מפורסם, קשה לדור הזה לייצר מטרות אמיתיות הקשורות לעולם הפנימי של המגדיר אותן.

העבודה הקשה שהייתה נחלתם של דור ההורים היוותה ערך בפני עצמו. נ’ צודקת שבנה מחפש קיצורי דרך. הוא מוציא אותה מדעתה שהוא לא מוכן לקחת את הלימודים כאתגר. אפשר להבין את המצוקה של נ. שהשקיעה הכל בבנה הבכור והוא אכזב אותה. אפשר להבין את הבן שרוצה כרגע לבלות ולחיות את החיים בלי עומס של לימודים ולהשהות את ההחלטה החשובה: מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול? שאלה שרבים מאיתנו לא מעזים לשאול. מי ייתן ויקרו דברים טובים לנ’ ובנה. בהצלחה!

***

סמדר שרת היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה, תושבת אשדוד

[email protected]

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר