בטור זה אצטט רבות את אליסף תל אור המתנסח באופן מבריק וחולק תובנות רלוונטיות לכל אחד מאתנו. בימים אלה יוצא לאור ספרו המרשים ורב ההיקף בהוצאת רסלינג. הוא נקרא “קורא בין התמונות – לוח השנה העברי בראי האמנות היהודית”.
הנה דברים מתוך אחרית הדבר: “ספר זה מחבר בין שתי אהבות גדולות שלי: האחת, האהבה הגדולה לארון הספרים בכלל ולארון הספרים היהודי בפרט – הן כקורא התר בין הספרים, ישנים כחדשים, והן כיוצר המבקש ליצור את יצירתו מתוך מקורות עתיקים ומגוונים; השנייה, האהבה הגדולה שלי לאמנות בכלל, ולציור בפרט, שהייתה ועודנה מהתחביבים הכמוסים והקסומים המאפשרים לי לשקוע בעולם שהוא מעבר למילים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
"לצערי, במידה רבה בחברה היהודית בת זמננו – בישראל ואף מחוצה לה – תהום פעורה בין שני העולמות: מחד גיסא היצירה האמנותית ודאי ממשיכה להתכתב עם אותיות המסורת השחורות הכתובות על גבי דפים מצהיבים, אך התכתבות זו הולכת ונעשית צרה יותר, דלה יותר, חד ממדית, וקשה עוד לראות בה את כור מחצבתם של היוצרים. מאידך גיסא בתי המדרש, אף החדשים שבחדשים, עדיין נותנים את הבכורה לאות הכתובה, ואילו יצירות המכחול והאזמל עודן מונחות בקרן זווית.
"על כן אני מבקש להשמיע מבין שורותיו של ספר זה קריאה לשלב בין העולמות: לאחוז מזה וגם מזה, לא להניח את ידינו. לראות את עושרה הרב של התרבות היהודית לא רק במגוון המקורות הטקסטואליים המצוי בארון הספרים שלה, אלא גם בשלל היצירות האומנותיות שנוצרו בה במרוצת הדורות".
התמונה על הכריכה: העתק כותרת הפרוכת בבית הכנסת ״ישראל הצעיר״ בבוסטון (המקור נשרף) אשר עוצבה ונארגה על ידי האמנית אביבה גרין יחד עם חברות וחברי קהילת בית הכנסת
פרופ' אלישבע רבל-נהר, לשעבר ראש המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, כותבת על הספר: "קורא בין התמונות הוא יצירת אמנות. הוא מצליח בצורה מבריקה לבסס דרך לפענוח המסורת היהודית. בין באמצעות האות הכתובה ובין באמצעות המקורות הוויזואליים שלה. באופן זה הוא מציע כלי חינוכי יוצא דופן שופע יופי וידע, ראוי לספר זה שיהיה חובה בכל הציבור".
אליסף תל-אור, שמבטא עמדה רב שכבתית כלפי היהדות וחגי ישראל כפי שהוא רואה אותם באמצעות יצירות אמנות, הוא ראש תחום פיתוח התוכן וההדרכה ברשת "מיתרים" (שתמכה בהוצאת הספר). היא מלווה כמאה מוסדות חינוך מהגיל הרך ועד למסגרות על יסודיות וקהילות מעורבות בישראל במטרה ליצור תשתית תרבותית והוויית חיים משותפת לבעלי זהויות שונות על הרצף היהודי ישראלי.
בכל פרק בספר זה מטפל הכותב בתמונות אחרות האופייניות לחג זה או אחר. הוא מתייחס בספרו להגדה של פסח, לסוכה, לחנוכייה ולמנורה, לאסתר, לשבועות, לראש השנה ועוד מתוך גישה רעננה הממליצה לקורא "להיות שותף בבניית רוח האדם, לבחון את הדברים, לעיין בהם ולהציע את הפרשנות האישית".
הוא מתייחס תמיד ל"עמידה הלא פתורה לנוכח חידת החיים". מתוך העמקתו בסוגיית האמונה הוא לא מכריע בין אפשרויות, אלא נשאר תמיד פתוח לגבי האפשרויות השונות בגיבוש הזהות היהודית. זהו סוד קיסמו של הספר.
אני כל כך מלאת התפעלות מהספר הזה שלא נותר לי אלא לצטט את דבריו החכמים של תל-אור. הגישה שלו מקורית מלאת עניין, מפיחה חיים בטקסטים ישנים ומצהיבים ונותנת תוכן אמיתי רלוונטי להווה ולחתיד. הגישה שלו להתבונן בתמונות לצאת מהן אל המחקר והרגשות כאחד, מאירה עיניים. מי ייתן וספר זה יאיר את עיני התלמידים בכל הגילאים ויסייע לגיבוש זהותם.
אחד הפרקים המרתקים ביותר בספר הנפלא הזה מתייחס לט"ו בשבט. אליסף סוקר כדרכו את העבר וההווה של החג בראי היצירה היהודית ומציע גם תכנים משמעותיים לעתיד.
"בראשית דרכו היה ט"ו בשבט יום בעל משמעות יהודית-דתית… בהמשך התקבל כחג שמסמל את התחדשות העם החוזר לארצו, מעמיק בה את נטיעותיו ומכה בה את שורשיו. בימינו אנו, לצד המשמעויות הלאומיות של החג, הוא מקבל גם משמעויות אוניברסליות של קיימות, שמירה על הטבע ועל איכות הסביבה וכדומה.
"לצד משמעויות אלו אבקש לשרטט הצעה לרובד נוסף שאפשר לצקת ליום זה. רובד שעדיין אינו קיים בהוויית החיים שלנו, ועל כן ודאי שאין יצירות אמנות יהודיות ישראליות שבכוחן לשקף אותו כדבר בעל אחיזה במציאות, ואולם את ההשראה לרובד זה אני מוצא ביצירה של האמן רפי פרץ".
"בסדרת ציוריו הנאיביים מציג רפי פרץ את האידיליה שבחיים המשותפים בין אנשים שונים: אנשים בעלי רקע לאומי ותרבותי שונה, למשל יהודים וערבים החיים יחד בארץ ישראל או אנשים ונשים שהנטיות המיניות שלהם שונות – ואשר על אף השונות הזאת חיים חיי אחווה ושלום.
"את היצירה הזאת הוא לא ביקש לחבר למועד מסוים בלוח השנה העברי, ואולם כאשר אני עמדתי מולה לא יכולתי שלא לראותה אלא כמתכתבת עם ט"ו בשבט, ומתוך כך לעורר את ההשראה למשמעות נוספת וחדשה לט"ו בשבט.
"בנקודה זו אני עוזב את העיסוק באמנות מתוך נקודת המבט ההיסטורית-מחקרית, המבקשת לאתר את הרקע ההיסטורי של היצירה, את ההדים התרבותיים המשתקפים בה וכדומה; אני עובר לדבר מתוך נקודת המבט שלי, כצופה הצורך את האומנות כחלק מאוצרות הרוח ולא כחלק מהשדה המחקרי. והלא זה תפקידה הראשוני של האומנות – תהא זו אשר תהא – לעורר את ליבו של האדם, לא רק להיוותר מושא מחקר על אודות הצייר, תקופתו וכדומה.
"הרעיון הגדול שהשתקף לנגד עיניי בראותי את התמונה הזאת היה שאת ט"ו בשבט אפשר להלביש במשמעות של חג הארץ – חג לכל יושביה: יהודים וערבים כאחד. ההצעה המונחת כאן אינה מבקשת ליצור כור היתוך חדש, בבחינת יצירת אזרח ישראלי חדש המתנכר ליסודותיו היהודיים, הערביים, המוסלמיים, הנוצריים וכדומה.
תחת זאת היא מבקשת להוסיף אל ההיבטים התרבותיים והאוניברסליים של ט"ו בשבט גם את ההיבט הארצי: החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל במובן האזרחי של המדינה (לא במובן הציוני). לא מדובר בהחלפת יסודות הזהות, כי אם בהוספת אדוות לזהותו של היחיד.
"החברה הישראלית מצויה במאבקים מתישים וקשים, והפתרון לכל אותם קשיים לא תמיד נראה באופק. פעמים רבות הניסיון לפתור את אותם קשיים ומאבקים גורם לתחושת אכזבה והחמצה, לתחושות תסכול וייאוש. על כן, לצד החתירה המתמדת לתיקון עולם בעולם המעשה, צריך גם ליצור מעין "יום שכולו שבת. זהו הרעיון החדש שהתעורר בליבי שעה שעמדתי לנגד ציורו של רפי פרץ".
וזאת רק דוגמא אחת לדרך המיוחדת של תל-אור לחקור בחדוות הגילוי את חגינו, מקורותיהם וכווני התפתחותם בעתיד. כך נוצק תוכן חדש לחגיגת חיינו בארץ הזאת. ספר מלא השראה!
