צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/ INGIMAGE
צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/ INGIMAGE

צמצום פערים בין הפנימי לחיצוני

השבוע החלטתי לעסוק בפערים שיש בין ההתנהגות החיצונית לבין התחושה הפנימית. אני מוצאת שהתכנית “המתחזים” מביאה מקרים קיצוניים שמבטאים את אותם פערים, אבל הם נמצאים כאן על כל צעד ושעל

פורסם בתאריך: 13.6.20 21:14

אחת התופעות המרתקות המעסיקות אותי לאחרונה היא הפערים הקיימים בין ההופעה החיצונית שלנו לבין מה שמתרחש אצלנו בפנים.

אנחנו חיים בעידן של סגידה לגוף, לוויזואלי, לחיצוני. שופטים את הזולת על פי הנראות הפיזית שלו ולא על פי הנוכחות של הנשמה שלו. קשה לעמוד בדרישות הוויזואליות של הקהל הרחב, נדמה שברשתות החברתיות ובמדיה בכלל חורצים גורלות לפי מראה חיצוני.

הקבצן או ההומלס בהם אנחנו נתקלים במרחב הציבורי, יכולים להיות בעלי נשמה ענקית אבל הם שקופים עבורנו. אצלם דווקא אין פערים. הם נמצאים במצוקה הנראית לעינינו. רבים מאיתנו לא מביטים בהם כדי להימנע מלחוות את ההזנחה, הסירחון, שאריות האוכל, הפנים חרושי הקמטים, הגוף שלא התרחץ זמן רב.

אותם אנשי שוליים חיים בהלימה בין החוץ לפנים. אנחנו מבועתים מכדי להתבונן בהם ברחוב, חוששים להידבק מהם. הם אנשי אמת ואילו רובנו חיים בשקר. אנחנו מתרחצים, מתבשמים מתקשטים, מחפים על הסערות הרגשיות העוברות עלינו. העיקר שיראו אותנו מטופחות, מתוקתקות ומסודרות. זה עושה רושם.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


אני מכירה אישה במיטב שנותיה מטופחת ומקפידה על הופעתה, כאשר למעשה היא אגרנית כפייתית וחיה בדירה שלא ניקו אותה לפחות 15 שנה. חוץ מארבעה חתולים איש לא נכנס אליה לדירה מלאת הזבל. מי שיראה אותה לבושה יפה וריחנית לא יכול לתאר לעצמו את החיים הכפולים שהיא מנהלת.

היא אישה חולה אך אין לכך סימנים חיצוניים. שוב מראה העיניים מטעה. היא דחתה את כל הניסיונות להושיט לה יד לעזרה. היא מתכחשת למצבה ומסרבת לפנות לעזרה מקצועית ולקחת אחריות על חייה. זוהי דוגמא קיצונית לפער עצום בין מציאות פנימית לחיצונית.

אצל רבים יש פער בין התנהגות סבירה במקום עבודה והתפרצויות זעם בבית. ההתפרצויות האלה מתרחשות כאשר יש צבירה של כעסים לאורך זמן. לכעוס זה לגיטימי, אבל זה דורש ביטוי ישיר ומידי וניתן בהחלט לעדכן: “אני כועסת כי…”.

אבל צבירת כעסים מפעילה תדרים של אנרגיה שלילית, מביאה לאסונות ולתאונות. החשיבה התבניתית: “אני צריכה להיות בסדר בעבודה, שלא יראו עלי” מולידה מצב של שקר שקשה להחזיק בו לאורך זמן.

צעיר בן 20 אומר לי: “אני נתפס פעמים רבות כבעל בטחון עצמי רב ולפעמים זה נכון, אבל רוב הפעמים זו הגזמה או אפילו הצגה”. למזלו יש לו חיים שלמים להתמודד עם התובנה הזאת!

הנה מונולוג של מנהל בחברה שביקשתי אותו להעלות על הכתב את תחושותיו בנושא הפערים הללו:
“בשכונה שלנו בחיפה היה כינוי כזה, גב-גבר. ולא רק שם.  כולנו רצינו להיות גב-גבר. גב-גבר הייתי בצבא. לעיתים. אבל אני כבר לא. כל כך רציתי ועדיין רוצה, אבל זה פשוט כבר לא זה. לא הולך. תמיד צץ לו החידלון ובעקבותיו מגיח הקורבן המסכן, הילד המשוטט שמנסה להבין למה הדברים קורים כך, למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כמו הילד ההוא שהייתי שהסתגל בשקט להכל.

"כמו שהילדים שלי מסתגלים גם הם להכל : לאבא כועס, מתוסכל, מאוכזב כרוני ללא מנוחה, מחומם על העולם שלא מבין אותו, לא רואה את הצבעים שלו ונידון שוב ללכת לעבודה הזו, בה נדרש להיות גב-גבר: מנהל כריזמטי, פותר כל בעיה בהינף יד, לא דופק חשבון לכלום ואף אחד וגם יכול לדפוק על השולחן או להיות דיפלומט.

"אבל אני לא כל אלה. התעייפתי מההצגה שהרמתי. נמאס לי להיות חד כל הזמן, להתאמץ להבין איפה אני טועה ולא מצליח להבין שזו ה-טעות. הצגה אחרי הצגה – פעם בעבודה ופעם בבית, לא מצליח לשים גבול לאישה שאיתי או למחשבות הטורדות את מנוחתי בקשר למה שיש לי לעשות, למה שהבטחתי לעצמי, למה שאני צריך להיות.

"אין לי מה להתבייש, אני רגיש. אכפת לי מאנשים, אכפת לי מבעלי חיים ואכפת לי מהעולם. אני סולד מוולגריות, מאלימות ומהתנהגות צעקנית. פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה ואיך לשים גבולות לפעמים.

"בסך הכל רוצה שמישהו פשוט יקבל אותי ככה, ויאהב אותי עם כל מה שיש, ויהיה מספיק חשוב ואמין כדי שאאמין לו, ואולי אקבל את עצמי באופן שלם על פגמי ועל חוסר כישרונותיי. גם בהם יש עניין”.

הוא מדבר על הצגה שהוא עושה כמנהל, זה אכן דורש ממנו משאבים עצומים ואנרגיה אינסופית. אולי הפתרון הוא לא לעזוב את העבודה, כפי שנדמה לו, אלא לצקת בתפקיד המנהל תוכן חדש. לצמצם את הפער המייסר הזה. נקווה שהעמידה הנוקבת שלו מול עצמו תוליד תובנות נוספות מסוג זה.

שנים סבלתי מהפער של איך אני נתפסת לעומת המציאות הפנימית שלי. הייתי שמחה כביכול כל הזמן. למעשה הייתי עצובה מבפנים אבל רציתי להסתיר את זה. גרמתי לאנשים לצפות ממני להצחיק אותם, לשמח אותם.

המשבר הנפשי שעברתי לימד אותי הרבה. כשהייתי בדיכאון ראו עלי שאני עצובה, לא הייתה לי ברירה. לא ניסיתי עוד להסתיר את תחושותיי. כשקמתי מהריסות חיי למדתי לשמח את עצמי. הפכתי לחברה הכי טובה של עצמי וזה שימח אותי, בלי קשר לאחרים. היום אני חיה את חיי עם כמה שפחות השוואות לאחרים, בקצב שלי, עם התודעה הרוחנית שלי.

בעבודה עם תלמידים אני מביאה את עצמי. זה נראה לי חשוב. תמיד הפריע לי חוסר הסימטריות במצב של טיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג יודע עליך הכל ואתה לא יודע עליו כלום. אני לא עושה טיפול אלא מעבירה אנשים תהליכים נפשיים עמוקים באמצעות הכלי הנפלא שנקרא כתיבה. משתמשת בטכניקות של הדדיות. מביאה את החלקים הפגיעים שלי לתוך התהליך וכך נחשפים החלקים הפגיעים של התלמיד/ה.

המפגש החד פעמי עם התלמיד/ה יוצר מציאות חדשה. הטקסטים הנכתבים בהתחלת התהליך מכילים חיבוטי נפש וסערות עד שים הנפש נרגע ואז הכלי מזדכך ונוצר משהו נקי שנכתב אחרת.

הניקיון הנפשי והפרידה מדפוסי חשיבה תבניתיים מצמצמים את הפער בין החוץ לפנים. פתאום את יכולה להיות אמיתית והעולם נשאר קיים. את לא עסוקה בלהסתיר את תחושותייך. כל כך הרבה מאמצים אנשים משקיעים בלהסתיר, לחפות על דברים, לעשות מניפולציות והעיקר לא לתת לעולם לחוש את עצמך. לפעמים, מתוך הרגל, את מעדיפה להיכנס לבונקר ולמחוק את הרגשות שלך, כאילו זה אפשרי…

גם אני אוהבת להתלבש יפה, אבל לא פעם החיוך המושלם, הגוף המשופץ והפנים המנותחים מנסים לחפות על דלות ורדידות העולם הפנימי. הרבה יותר קל לשפץ את הגוף מאשר להתעסק עם הנשמה. הקעקועים הפופולאריים כל כך בימינו, הם אשליה של הנצחה אסטטית על פני הגוף, בעוד שלדעתי זה סוג של חבלה בגוף האנושי.

קיום אותנטי- איזו הקלה!!! כמה נעים לחיות את חייך ואת חייך בלבד ולא להניח לעולם לקבוע מי את/ה. נכון, עלולים להיתפס כמוזרים…אך זה מחיר ששווה לשלם כדי לזכות בחופש לחיות חיים הראויים לשמם.

החיפוש אחר הזהות שלנו נמשך שנים. אדם שחי בפערים עם עצמו הינו חסר שקט. הפער מטריד, מדאיג ומעסיק. תמיד יהיה פער כלשהו בין החוץ לפנים, אך כשהפער גדול מדי, אין אפשרות להתבטא באופן חופשי, כי כל הזמן עסוקים בפער. “הנה הם יגלו שאני חלש ולא מלא עוצמה כפי שאני נראה…”

כולנו חלשים וחזקים במידה זו או אחרת, פשוט יש כאלה שמשחקים אותה. אף אחד לא חזק כל הזמן, מגיע מצב משבר וגם גדול העשירים והסלבים חוטף מהמציאות ומקבל מכות מהחיים, כך שהוא נאלץ ללמוד את השיעור שהמציאות מזמנת לו.

דוגמא לתפיסה שונה לחלוטין משלי אני מוצאת אצל מכרה, מורה במקצועה. היא מדברת איתי על שליטה, על אינטרסים ועל משפט המחץ: “אני אחליט מי יראה אותי עצובה! אני אחליט בפני מי לפתוח את ספר הרגשות שלי! לפעמים, גם עם חברים לא בא לי לשקוע במצב הרוח שלי. חברה טובה תבחין דרך החיבוק במצב רוחי ואז אולי ירדו לי דמעות. הייתה תקופה שהייתי ביישנית אז בקבוצה חדשה הייתי משנה את עורי ומפגינה ביטחון עצמי, זה עשה לי טוב…”

אני לא מתווכחת איתה. זה השלב שבו היא נמצאת, לדעתי התפתחות נפשית מובילה לצמצום פערים. היא נוקטת בטכניקות של הישרדות כי זה עובד בשבילה בהווה התובעני, אבל לעומק היא משלמת מחיר על כך. מחיר של נוכחות חלקית ולא שלמה בחיים בכלל.

בעידן שלנו, הפייסבוק והרשתות החברתיות מעצבים את עולמנו הפנימי, מעוותים אותו ועושים בו שימוש ציני כפי שרואים בסדרה “המתחזים” המשודרת בערוץ 12 וחושפת ומתעמתת עם אנשים שהם מתחזים ומוליכים שולל .

אנשים משקרים באמצעות פרופילים מזויפים ומשתלטים על עולמם של אלה שמופעלים מרצון טוב לעזור. התרמית מתגלה מאוחר מדי, פייסבוק לא נוקטת עמדה מוסרית כנגד המתחזים. פייסבוק הניזונה מדמיון מספקת כר נרחב לנפשות אומללות שמפעילות מניפולציות על מי שניתן.

נשים מתאהבות בתמונה של גבר שנראה טוב, לא טורחות לדרוש להיפגש איתו ומסתפקות בהודעות וואטסאפ, תמונות וטלפונים. הן בונות תסריטים בראשיהן עד שמסתבר שהגבר הזה כלל לא קיים… נשים חוששות להביא את עצמן לסיטואציה ולייצר מפגש אמיתי בין נשמות ולא חגיגה של רשתות חברתיות המציעות הכל חוץ מתקשורת.

“המתחזים” היא סדרה המטפלת ברעות החולות של החברה שלנו שעושה שימוש קיצוני בדימויים ויזואליים ומשבשת כל הזדמנות לחיות חיים אמיתיים: להרגיש, להתאכזב, לשמוח, להתעצב. לעבור את מנעד הרגשות המרכיב תקשורת אנושית. מי שנופלת קורבן להונאות מסוג זה אינה רק תמימה אלא סובלת מעיוורון נפשי. היא לא מסוגלת לראות את עצמה מבחוץ, שבויה בחיי הרגש שלה, מתרגשת כשמישהו קורא לה “ילדתי” ומאבדת כל שיקול דעת משל עצמה.

 

וחזרה לפערים. אצל אותן נשים סימפטיות שנפלו קורבן למתחזים למיניהם מנגנוני ההגנה עובדים שעות נוספות. הבור השחור שיש בתוכן נמס מול המחמאות הווירטואליות שהן מקבלות. הן לא חשות את עצמן ואת תחושותיהן, הן נסחפות בדמיונות שווא הממלאים את הריקנות שבתוכן.

המשוררת האשדודית, סמדר שרת, הקריאה שיר חדש שכתבה במיוחד לערב שהתקיים אמש. צילום: גיל לוי (דויד אסייג)

סמדר שרת. צילום: גיל לוי (דויד אסייג)

ברור שלכולנו יש לפעמים תחושות ריקנות, אבל כשזה הדבר העיקרי המוביל אותנו, זה מסוכן…על כל אחד מאיתנו לטפל ברגשותיו ממש כמו בגופו. הנפש דורשת את שלה. אנחנו מקבלים שעורים מהמציאות כל הזמן בהתאם לשלב הרוחני בו אנו נמצאים. נמשיך לקבל את אותו שיעור אם לא למדנו אותו עדיין. השיעורים שקיבלו הנשים שנפלו קורבן למתחזות הם בהתאם למקום הרוחני בו הן שרויות – מקום בו הן רואות את צרכיהן כחזות הכל, לא מישירות מבט אל העולם סביבן ולא בודקות מה קורה בו. מה קורה למשפחותיהן, לבן הזוג ולסביבה כולה.

האגוצנטריות הזאת, המאפיינת כל כך את הרשתות החברתיות, היא המלכוד שלהן. בשם המשפט: “אני רוצה שיאהבו אותי” נעשים פשעים נגד האנושות. המתחזים וקורבנותיהם הם באותה סירה.

כולם זקוקים לאהבה. אך כמו שאמר אותו מנהל עייף מהצגות “אני רוצה שיאהבו אותי על פגמיי”. הוא מודע לפגמיו ומותש מלנסות להסתירם. אין לי ספק שהוא יהיה מנהל טוב יותר אם יביא את עצמו האנושי, את החלק הפגיע לתוך העבודה שלו.

העולם יהיה מקום טוב יותר אם כל אחד מאיתנו יצמצם את הפערים שבין החוץ והפנים וגילויי האלימות ירדו אם יהיה מקום להביא את הפגמים שלנו בלי שילעגו לנו. לא היה לי פשוט להסביר את עצמי, מקווה שהצלחתי…הלוואי ותסגרו פערים!

***

סמדר שרת היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה, תושבת אשדוד

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר