השבוע עבר תוך כדי החלטות רבות שחייבו אותי כאימא להכריע כשאני בעומק השיפוצים בבית ואבק בלי סוף. אחת הדילמות הייתה מה לעשות עם בנותיי במערכת החינוך. כיצד אני לוקחת אחריות על בנותיי ובני, ומה עלי לעשות בתקופת אי הודאות הקורונית הזו?
הרי אני מבחינה ששם למעלה בירושלים מקבלי ההחלטות לא בדיוק יודעים, כיצד להכריע בסוגיות הקורונה בכלל ובחינוך בפרט. האמת, אני כאימא וכאשת חינוך התלבטתי ארוכות: לשלוח אותן אן לא? ההחלטה הוכרעה, הן סיימו את שנת הלימודים ונשארות בבית.
לשמחתי, שר החינוך החדש, מר גלאנט, הואיל לציין שההגעה היא רשות לפי שיקול ההורים ושהתלמידים לא יינזקו אם לא יבואו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
לאחר הודעה למחנכות הודעתי לבנותיי, האחת הייתה מאושרת, השנייה הייתה נרגזת והטיחה בפני שהיא הולכת כי החברותא והמבחן הקרב במתמטיקה בחטיבת ביניים הוא קריטי עבורה במופ”ת, כשהקטנה חגגה את הקדמת החופש הגדול ל-7 ביוני. מבחינת בנותיי נבחרתי לנציגת התלמידים/ות בבחירת תאריך חדש לחופש הגדול, ושראשי הארגונים האחרים ימשיכו להתקוטט ביניהם.
תוך כדי המהלך האחרון אני מוצאת עצמי מתלבטת מה עם בני המיוחד במינו, עד כמה משמעותי וקריטי לו ולי ההימצאות בגן “הרגיל” בו הוא נמצא בהכלה גדולה תוך טיפולים מקדמים והוראה פרטנית מקדמת.
שואלים מה הוא שונה מאחיותיו, במה השיקול אצלו שונה מאחיותיו? אז זהו שהכול: כל חשיבה אודות טיפוחו, כל יום שעובר ועבר בחופשת הקורונה הכפויה הובילו אותו לרגרסיה בחלק מן המקרים, כמו בתזונה, בשינה ובעבודה הדידקטית. ההכרעה לגביו הייתה קלה יותר והיא שליחתו במטוס לגן. במרוצת שבוע זה בחרתי לצפות בתכנית “הישרדות” בפריים טיים, כשקבל עם ועדה כל שבט החליט להשמיץ בפומבי את בני ברוכים ולהשפילו לעיני כל, גם באי וגם בישראל.
אני לא האמנתי שאותו ערוץ מוביל מהלך כה משפיל וכה מרקיב מבחינה חברתית, כשהצדיקים היחידים שיצאו להגנתו היו אלין ועידן. ואני צופה בטורפים מול החיה הפצועה ומתקשה להאמין שבני נוער הצופים באדיקות בתכנית עתירת הרייטינג מקבלים לגיטימציה לעלוב באחר, בחלש, בשונה ובדמות שאינה מיישרת קו חברתי. זה נתן לי בוקס בבטן הרכה שלי, והחזיר אותי לעשייה החברתית בה אני דבקה שבעתיים מאז לידת בני עם תסמונת –דאון.
תוך כדי מצאתי עצמי חוזרת לשגרה נוספת אל ספסל הלימודים – שם אני נפגשת עם מיטב המוחות, וכולנו יחד לומדים ייעוץ ארגוני. כשאתמול עלתה הסוגיה לדבר על ארגון, שאתה מוביל או רוצה להוביל תוך העמקת הייעוד והיעדים.
ברור שבחרתי את עמותת “תסמותק” שייסדתי יחד עם אימהות מופלאות, כשהחזון שלי להמשיך ולמצב את העיר אשדוד עיר “תסמותק” ויחד עם ראש עירי המיוחד, ד”ר לסרי, להופכה למרכז ולאבן שואבת בארץ בתחום, לפתח מומחים למידע, ידע וטיפוח ילדי תסמונת –דאון.
המטרה היא להגיע להכלה מיטבית וגאוות יחידה, כשבסופו של יום נכחיד את נטישתם בבתי החולים מרגע לידתם. ושם קפץ סטודנט ואמר, ‘את מתכוונת לשילוב נכון’? אמרתי לו שממש לא ושתי התורות מנוגדות זו לזו באופן ההתייחסות אל הילד המיוחד.
הוא הרים גבה וניסה לשכנע אותי שאני לא מבינה, וזה דווקא חיזק אצלי, שגם בזה עלינו לחדד את הדברים ואת המונחים גם בקרב בעלי מקצוע בתחום האומרים שילוב והכלה באותה הנשימה, כשלמעשה ההבדל תהומי. ובמקרה של בני ברוכים זה הקפיץ במוחי שלמעשה הוא המבקש לשרוד באי פיזית נאלץ לשרוד גם חברתית כשלמעשה הוא מבקש את ההכלה ולא את השילוב.
הכלה = בה האישיות המיוחדת מוערכת כפי שהיא ולא נמדדת על “פגמיה” חסרונותיה”. לא הם שיקבעו את דמותה אלא החברה תתבונן, תבחין ותוודא את נקודות החוזקה ולמה היא זקוקה בנוסף וממקום זה תתפור לה חליפה, המתאימה ליכולותיה מתוך מקום של כבוד וערך.
שילוב= “נרמול” האישיות לפי נורמה חברתית שיש ליישר עימה קו, ואם אינך מסוגל נגדיר אותך כך או מקסימום נבנה לך תכנית, הבנויה לפי אותה נורמליות חברתית, שעליך להשיג אחרת תוחרג לעולמי עד. האחרות והזרות החברתית תידבק בך מתוקף הגדרה זו.
נדמה שראיית “האחר השונה”, בהישרדות הערכית, בחברה ובחינוך נמצאת על פרשת דרכים. אנחנו תקועים עדיין בלהחליט מיהו “נורמלי”. אנחנו שקועים ב”נרמול” של “האחר השונה” על-פי התפיסה החברתית הקיימת.
“האחר השונה” נתפס כמי שנעשה עמו חסד בעצם שילובו, בין אם בבית הספר ובין אם בחברה. “החברה ומערכת החינוך כמייצגת החברה, עדיין רואות ב’אחר השונה’ את האחרּות והשונות יותר מאשר את הייחודיות, וטרם השכילו לעבור משלב השילוב (ברוח הנורמליזציה), לשלב ההכלה )ברוח ההומניזם וזכויות האדם אשר בבסיסם), כולל את מחויבותה של המערכת החברתית והחינוכית להתאים את עצמה לצורכי ‘האחר השונה’ ולא לראות אותו כאחראי בלעדי לכך”( ציפי טימור) .
ודקה לפני שאני יוצאת לוועדת “זכאות ואפיון” ( לשעבר שילוב והשמה) עבור בני היקר נועם-אשר, בקשה אחת לי אליכם/ן. ראו בכל אחת ואחד את המיוחד שבו, מה הוא מביא עמו לחברה שלנו. הישרדותו – הישרדות של כולנו כחברה להיות אנושית.
