הנגן באוטו השמיע לי את אלביס, נסעתי לאורך השדרה לכיוון מערב, ובדיוק כשמראות חוף הים, הים המדהים של אשדוד, נגלו לעיניי, אלביס שר לי בקולו העמוק את השיר THE GREEN, GREEN GRASS OF HOME. דמעות זלגו מעיניי.
כל כך נוסטלגי וכל כך סמלי, כי תמיד כשאכנס לעיר אשדוד זה לחזור הביתה. כאן גדלתי וכאן זיכרונות ילדותי ונעוריי, אותם זיכרונות וגעגועים, לימי התום כשרקמנו חלומות. הגעתי הביתה. אני עדיין צריכה לפנות חפצים שאין לי מה לעשות איתם, שאין לי מקום לשים אותם אבל לא יכולה להיפרד מהם. ובעיקר כמות אדירה של ספרים.
מי שמכיר אותי יודע שספרים זו מילה נרדפת לשם שלי. הכל התחיל בילדות. אימא שלי הייתה תולעת ספרים, בגשם ובחמסין, כל שבועיים התייצבה ליד הרכב של “ויצו” הספרייה הנודדת, כדי להחליף ספרים בהונגרית. אני החלפתי ספרים בספריה העירונית ברובע ב’.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
בחופש הגדול, יומיום קראתי ספר. עוד לפני שסיימתי בי”ס יסודי נגמרו כל הספרים ממה שספריית הילדים והנוער יכלו לספק לי. אחרי דיון ועם הגבלות העבירו אותי הספרניות לספריית המבוגרים. הרבה פעמים כשהחזרתי ספר היה לי קשה להיפרד ממנו, רציתי לקרוא בו שוב והחלום שאוכל להחזיק אותו לעולמים. חלומי התגשם כשהקמתי את החנות הראשונה של סטימצקי באשדוד. במשך שנים הקמתי וניהלתי חנויות ספרים. אילן היה צוחק שבסטימצקי לעולם לא יפטרו אותי, רק בגלל כמויות הספרים שאני רוכשת.
הבית והספרים הם לא הדבר היחיד שמעצב אותנו, המקום הכי חשוב שבו ביליתי את ילדותי ונעוריי היה בית הספר. אני זוכרת את כל המורות והמורים שלי, אני זוכרת מה היה חשוב להם, אני זוכרת את מנהל ביה”ס פרוכטמן. את שפרה שאמרה שיש לי פה גדול, ואת אילנה שסמכה עליי בקישוט הכיתה, את יונה שצרפה אותי לשיר במקהלה – אפילו שלא הייתי עוברת שלב בשום כוכב נולד – ואת טובה שדרבנה אותי להיות פעילה במועצת תלמידים.
בזכות אילן הכרתי את ישראלה שהייתה המחנכת שלו, שעיצבה את ערכיו, כשהיה ילד פרוע בשיכון עולים. היא ניתבה את כישוריו וכוח השפעתו לפעילות חברתית. עד היום אני “מאשימה” אותה שיצרה פוליטיקאי עם ערכים, שיישאר עם החלום במציאות נכלולית.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שהתקשורת בכתבות מתקתקות מהווה עלה תאנה לשלטון מסריח. הוגי דעות ומעצבי דעת קהל בעולם כולו, חושבים שהקורונה תשנה את דרך המחשבה האנושית, שסולידריות תחליף את האגואיזם בחברה האנושית.
בממשלת ישראל זה לא קורה. אחרת אי אפשר להסביר את הממשלה המנופחת, חסרת התכלית שקמה כאן. אנשים שהם בלון נפוח רוצים כיסא בכל מחיר, כל חבר כנסת נהיה שר. אין לי מה לכתוב על זה יותר ממה שנאמר או נכתב. גניבת קולות בקנה מידה שעשתה הממשלה הזו – לא היה כדבר הזה בתולדות המדינה.
עוד הישג של ביבי וחבריו. חמדנות, מרמה ורוע לב הם שילוב קטלני. זו הדוגמה האישית של מנהיגות? ממשלה של שלושים ושישה שרים לא יכולה לתפקד.
ממשלתו של אהוד ברק מנתה עשרים וחמישה שרים. גם זה מספר לא קטן. באחת מישיבות הממשלה, בזמן שביתת הנכים הגדולה, הוזמן אילן, אז ח”כ צעיר, בפני הממשלה כדי להבהיר את הנושא. כל שר היה חייב שדבריו יירשמו בפרוטוקול. וכך הדיון התארך והתארך בנושא שבסוף כולם הסכימו עליו. ברק העביר לאילן פתק, לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל המסר היה שהאם נראה לאילן שכדאי להיאבק כדי להיות שר?
נחזור למורות ולמורים. אנחנו מקבלים את הדין על ממשלה בזבזנית, אבל עם המורים מתחשבנים על כל יום חופשה בקטנוניות. אני לא אומרת שאני אוהבת את הסגנון של נציגי איגוד העובדים של המורים, כי הם מעבירים מסר שלמורים חשובה רק המשכורת. המאבק צריך להיות גם על תנאי העבודה, על כיתות קטנות יותר, שכל תלמיד יקבל יחס אישי יותר, שאיכות הלמידה יעלה.
אני גם לא אוהבת את ניפוח המנגנון במשרד החינוך. אבל עדיין הסלוגן “מורה טוב, מורה לחיים” מאוד נכון. כי כל הגננות והמורות של הנכדים שלי, שמפוזרים בערים שונות, דיברו איתם בזום קבוצתי, בטלפונים אישיים, הכינו איתם סרטונים, חגגו ימי הולדת וירטואליים, הכינו ערכות קישוט ליום העצמאות ותלו על ידיות דלת הבית. פשוט בצעו את משימת חייהם, לימדו ובעיקר חינכו.
השבוע בבית הספר “נטעים” ברמת גן, מנהלת בית הספר מירב שרייבר, הוציאה להורים מכתב שבו הסבירה שכל המתווה של חזרה זהירה ללימודים לא ישים כשכיתות ד’ ומעלה יחזרו. אפשר ליישם חלק. היא גם החליטה שאין צורך בהתחייבות של ההורים לשלוח ילד בריא כל יום. חבל על הדפים. הורה שמתחייב זה תקף לכל הימים. ההורים הבינו את הכנות שלה טוב יותר מכל תוכנית הקפסולות של המשרד.
השבוע באותו בית ספר, בכיתה ב’ של הנכד שלי תום. ועד ההורים והמורה שימרית יזמו רכישת מסכות שקופות המותאמות לכבדי שמיעה. אחת האימהות כתבה את שמות הילדים וקישטה את המסכות, הילדים התרגלו שאחת הילדות כיבדת שמיעה ושהיא צריכה להיעזר בקריאת שפתיים, כל התהליך טבעי בעיניהם.
אני חושבת שכדאי שהילדים בכיתה ב’ בבית ספר “נטעים” יאמצו את ממשלת ישראל, בשתי קפסולות, בגלל הכמות, ייתנו להם שיעור בהתנהגות אנושית אלמנטרית. כי כל עוד יש אנשי חינוך כאלה, יהיה עתיד לילדינו. לממשלה יש עוד הרבה ללמוד.
