אליעז סגל. צילום: מתוך האלבום המשפחתי

כבר לא אצא למסע בין כוכבים

אחרי שחלה בפרקינסון הוא החל לכתוב ולכתוב כמו מעיין נובע, וכעת הוא מוציא ספר שירים שלישי: סיפורו של המשורר אליעז סגל

פורסם בתאריך: 16.2.20 16:07

כבר לא אצא למסע בין כוכבים
ולא אדע רקיעים אחרים
לא אבקר במדבריות
או ערים סמויות מן העין
לא אצא לברזיל או פרו
בעקבות פטריות הזיה
ומסעות פסיכדליים לא אדע
לא אחצה יותר את גבולות ארצי
רגלי לא תדרוך מחוץ לעירי
או תעבור את מפתן ביתי
אשאר לנצח בחדרי
לא אחרוג מעורי
לבי או מוחי
רק עיני רוחי ימשיכו
מסען האינסופי.

שיר נפלא זה, הנמצא בין השירים שחותמים את הספר “מצמוץ” שעדיין לא ראה אור, נכתב על ידי המשורר אליעז סגל, 56, חולה פרקינסון זה 17 שנה. אליעז, תושב ראשון לציון, שבה גדל ואליה חזר לפני שנתיים, גר כרגע עם הוריו.

סגל למד פסיכולוגיה ופילוסופיה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה. עשה דוקטורט במדעי הקוגניציה באוניברסיטה העברית. יש לו בן (25) ובת (20) מנישואיו.
“אובחנתי מיד עם סיום הדוקטורט ונסענו ארבעתנו לשנה וחצי לפוסט דוקטורט בארה”ב”, הוא מספר, “כשנה לאחר חזרתנו ארצה, אשתי ואני נפרדנו ועברתי לגור באשדוד עם מי שהייתה בת זוגי. ממנה יש לי ילדה בת 13”.

אליעז סגל הוא משורר מוערך בעל כישרון כתיבה מובהק. השירה אמנם התפרצה אצלו אחרי שאובחן בגיל 39, אבל הוא לא בטוח שרק המחלה השפיעה על פרץ הכתיבה. אז, עם סיום הדוקטורט על יצירתיות בפתרון בעיות, עסק אליעז בהוראה בארץ ובחו”ל ובכתיבת מאמרים בנושא פסיכולוגיה קוגניטיבית. נראה שמשהו בנפשו השתוקק ליצירה הנוגעת ברגש.

המחלה הייתה טריגר כמובן. הוא הוציא שני ספרי שירה: “מספרים ראשוניים” (גוונים, 2009) ו”דנ”א” (פרדס, 2013). ספרו השלישי “מצמוץ”, העומד לראות אור השנה בהוצאת עיתון 77, מכוון ישירות ללב הקוראים עם פחות לוגיקה וסדר שאפיינו את ספריו הקודמים. בימים אלה פותח אליעז במיזם הדסטארט (מימון המונים) לתמיכה בהוצאת הספר.

אליעז סגל. צילום: גיא חצרוני

את הריאיון הזה אני עושה שלא כהרגלי, בפייסבוק, בוואטסאפ ובמייל. אליעז סובל מדיסארתריה (בעיה בדיבור), ולכן אנחנו מתכתבים. הנה שיר שלו מספרו הראשון “מספרים ראשוניים”:
אני הוא הפרקינסון/ אליעז סגל
אֲנִי הוּא הַפַּרְקִינְסוֹן
וְהַפַּרְקִינְסוֹן הוּא אֲנִי.
הָרוֹפְאָה הַיָּפָה,
עֵינֵי אֲגַם לָהּ,
זֶה מַה שֶׁהִיא אָמְרָה
אם A אז B
אם B אז A

תָּבִין וְתִסְבֹּל,
תִּסְבֹּל וְתָבִין,
תְּהוֹם אַחַת,
אֲנִי אֶחָד
כְּאֵב
אֶחָד.

בטקסט צמוד לשיר שפורסם באינטרנט (שיר בשבת, "תרבות מעריב" ב-2010) כתב אליעז:

“לעתים אני חוזר לשיר הזה, שכתבתי בטרם עברתי ניתוח להשתלת קוצב מוחי, מספר שנים לאחר שאובחנתי כחולה פרקינסון. אני שואל את עצמי האם לא הגזמתי אז בעוצמת הכאב העולה מן השיר.

"אני חושב שברמת הסבל הנפשי לא הגזמתי. אמנם גם אז לא נשאתי את תודעת המחלה אתי מדי רגע, אבל איפשהו מתחת, הסבל מתמיד. בכל אופן, אני מקווה שמעבר למחלת הפרקינסון השיר נוגע בכאב האנושי בכללו. את השיר הנוכחי דווקא לא ילדתי בצער. הכאב והמחלה התארגנו איכשהו בבת אחת במוחי באופן לוגי ויצאו בקלות לאוויר העולם”.

באפריל 2008 הושתל לך קוצב מוחי. מה זה בדיוק קוצב מוחי?

אליעז מפנה אותי להסבר מדעי באינטרנט על השתלת קוצב מוחי: “הטיפול בהפרעות תנועה כגון מחלת הפרקינסון מבוסס על טיפול תרופתי. אולם כאשר הטיפול התרופתי אינו מביא להקלה מספקת בתסמינים מהם סובל המטופל או שהטיפול גורם לתופעות לוואי, ניתן להתערב באמצעות ניתוח נוירוכירורגי מדויק להשתלת אלקטרודות לגרייה מוחית עמוקה. במהלך הניתוח מושתלות אלקטרודות זעירות בצורה מדויקת למרכזים עצביים בעומק המוח. האלקטרודות הללו מחוברות לקוצב מוחי על מנת לווסת ולשפר את הפעילות המוחית ועל ידי כך להקל. בשלב השני מושתל הקוצב בדופן בית החזה מתחת לעור, כך שניתן להפעילו באמצעות שלט חיצוני בהתאם לצורך.

“הקוצב המוחי עבד נהדר כשלוש שנים. אחר כך הוא הפסיק לעזור להליכה ופגע בדיבור. את התנועות הבלתי רצוניות שנובעות מהתרופות הוא חיסל טוטאלית. למעשה אי אפשר בלעדיו. כי אז השרירים בצוואר נתפסים בצורה איומה. יש לי שיר אחד ב’מצמוץ’ שבו אני נשמע מאושר, זה היה מיד לאחר הניתוח”. הנה השיר:

ירדנו מהרמה באוטו
שלך עם הגג הנפתח
שרבבתי החוצה חצי גוף
הרוח התפרעה
תנופת החיים שרקה
ואת אמרת תכנס פנימה
משוגע
לא הייתה שאלה

ציור העטיפה מפה פנימית, הספר "מצמוץ". צייר: גל ברזילי

אני שואלת אותו על תהליך הכתיבה של הספר:

“אני לרוב מחכה למוזה ולפעמים לא. אני לא נוהג לעבוד על שירים. אני מעדיף לזרוק שירים שלא יוצאים טוב. 'מצמוץ' יותר פתוח לעולם, אני חושב, פחות מסוגר. את העורך אמיר מנשהוף אני מכיר הרבה שנים. הוא קיבל את כתב היד, עבד עליו והחזיר לי אותו. היו לנו קצת חילוקי דעות אבל הסתדרנו…”

למרות המחלה, ואולי דווקא בגללה, אליעז שומר על הומור בשיריו. בשיר זה הוא מתאר באופן מקורי ביותר את מעשה האהבה כשהרומנטיקה קיימת גם בדיווח יבש המדמה את זוג האוהדים לגרמי שמיים. סוף השיר ממס את הלב.

גב אל גב מתוך הספר "דנ”א"/אליעז סגל
גַּב אֶל גַּב
נִסִּינוּ לִשְׁכַּב
שִׁכְמוֹתֵינוּ דָּבְקוּ
עַכּוּזֵינוּ הֻלְחֲמוּ
סָבַבְנוּ לְאַט
צִיר אֶחָד
פָּנֶיהָ בַּאֲבִיב
פָּנַי בִּסְתַו
הָעֹנֶג הֻשְׁלַם
קִפַּלְנוּ רַגְלֵנוּ
כִּידַרְנו גּוּפֵנוּ
סָבַבְנוּ אַט אַט
הַשֶּׁמֶשׁ קָרְבָה
שְׂפָתֶיהָ הוּמַסּוּ
שְׂפָתַי אַחַר כָּך

 

אליעז אוהב את אשדוד שבה התגורר בעבר. יש לו שיר יפהפה על אשדוד:

פעם אהבתי עיר
בגלל נערה
על כל מה שבה
הים, הדיונות
הרחובות, הסמטאות
האנשים…
אפילו הפושעים הפכו
צדיקים לאורה
עד שיום אחד
נזלו אישוניה
וידעתי כי
עיר שלמה חרבה

מה היחס שלך למחלה המלווה אותך כל כך הרבה שנים?

”אין לי ברירה אלא לקבל את המחלה, יש לי גישה קצת דטרמיניסטית לעניין.מלבד זאת, היא לא הביאה איתה רק דברים רעים. היא גרמה לי להיפתח, להיות פחות חרדתי, להוריד הרבה עכבות. התחלתי לכתוב שירה בעקבותיה. השירה מכניסה צבע לחיים וממלאת אותי, חלקית לפחות. אולי יש לה גם אפקט קתרטי”.

לסיום, אליעז לא יכול בלי מספרים. בשיר המופיע לקראת הסוף של ספרו “מצמוץ” הוא מעלה אפשרות של חישוב מדויק של המצמוצים שנותרו, לו אך פוסל מראש את האפשרות הזאת.

מצמוץ/ אליעז סגל
כַּמָּה מצמוצים אֲמַצְמֵץ כָּל ימיי
אוּכַל לְחַשֵּׁב במדויק עַל עֶרֶשׂ דְּוַי
אֲבָל אָז יִהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי
כִּי יד אֱלֹהִים תִּכְבַּד עַל עפעפיי
וְאַפְסִיק לֶחָבֵר תְּמוּנָה לִתְמוּנָה
לָאַשְׁלָיָה הקרויה חַיַּי

נאחל לו כמה שיותר מצמוצים ואתם מוזמנים לתמוך בהדסטארט שלו, בלי למצמץ.
https://headstart.co.il/project/55507

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר