הוא לא ידע שהוא זמר עד שעלה על הבמה, שר 20 דקות עם נגנים שלא פגש מעולם וגנב את ההצגה. הוא ניהל את החברה שפתח כמו ילד בחנות ממתקים, פשט את הרגל לפני עשר שנים ומסיים בימים אלה את המהלך.
הוא היה ילד מוזר. בגיל 7—6 התעניין בתקליטים של לואי ארמסטרונג, ג’ו קוקר, פינק פלויד, דיפ פרפל, לד זפלין, ג’יימס בראון, ריי צ'ארלס ואחרים והתיידד עם חבר’ה גדולים ממנו כדי להכיר עוד מוזיקה. הוא גדל במגדל העמק, אבל העדיף את הפנימייה בנהלל, ששם היה הדי—ג'יי כבר בכיתה ט’, כשזה היה מעוז השמיניסטים.
הוא עבר ניתוח לקיצור קיבה המכונה “שרוול” ומלווה אנשים העומדים לעבור את הניתוח. אין לו ילדים מבחירה, והוא מעדיף לשמור על הזוגיות שלו זה שלוש שנים הרחק מהפייסבוק. הוא מופיע בארץ ובחו”ל כזמר פופולרי, הרבה פחות ממה שהיה רוצה, ונותן הרצאות על המעיין הנובע של המוזיקה השחורה.
“המוזיקה והבמה בכלל הן צורך קיומי עבורי” הוא מעיד, “אני מתייחס לכל הופעה כאילו הייתה הראשונה והאחרונה בחיי. הראשונה בגלל ההיערכות, הבוסר, הטריות, ההתרגשות, ואילו האחרונה בגלל הטוטאליות”.
הוא עובד עם נוער הראוי להזדמנות (מעדיף את המושג הזה על פני שימוש במושג הרווח: “נוער בסיכון”) ומלווה תהליכי צמיחתם של נערים במוזיקה. הוא מתנדב למען אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ורגיש במיוחד לנושא נגישות. בשל כך ביקש מבעל הבית שלו לעשות רמפה במושב שהוא גר בו כדי שחברו על כיסא גלגלים יוכל לבקר אותו. הוא רק שכח איך הוא יעלה מהמדרכה לבית.
הוא חצה את ה—50, אבל נשאר בנשמתו ילד עם ראש פתוח. המנטרה שלו היא: “רק האהבה תנצח”, והוא מיישם זאת בחייו האישיים והמקצועיים כאחד. מפזר ומקבל אהבה בכל התחומים שבהם הוא נוגע. לו ולמשפחתו יש כישרון לתשבצים וללוח כפל מהיר ברמות של 307 כפול 205.
אז בואו ותכירו: האיש והתופעה איל פרץ. הכרתי את איל לפני כמה שבועות, כשהשתתף בערב בעד הזדמנות שווה לצרכים מיוחדים ודיבר על ה”שרוול” עם מישהי שישבה לידי. הסתקרנתי מהגיוון שיש באישיותו והפרגון שלו לאוכלוסיות מוחלשות.
בשיחה איתו הבנתי את התהליכים שעבר עוד בילדותו ועיצבו את חייו. הוא גדל בשכונה קשה במגדל העמק עם אבא איש עסקים מהמר, שעד יומו האחרון חי בהכחשה של חולשתו להימורים. חולשה זו גרמה למכירת בית מפואר במגדל העמק ושני בתים באשדוד, שאליה הגיעה המשפחה ב-1986.
האב נפטר לפני כמה חודשים, אבל למעשה יצא מחייו של איל קודם לכן. הוא היה גרוש מאימו של איל כבר יותר מ—20 שנה, אך דמותו האלימה הטילה צל כבד על המשפחה, גם לאחר הגירושין.
בכיתה ח’ הביע איל את רצונו להתרחק מהבית ולעבור לפנימייה. בנהלל היו כבשים, שדות, מיקשאות אבטיחים, אהבות, פקאנים ונשיקות. “אריק אינשטיין על הדשא, פינק פלויד בחדר מוזיקה”, שם גם צמחה והתפתחה האהבה למוזיקה, חלק משמעותי בחייו.
אחרי שירות צבאי כלוחם וכמפקד בגולני עבד איל שנים עם נוער הראוי וזקוק להזדמנות. באמצע שנות ה-30 לחייו הקים חברת כוח אדם גדולה ומשגשגת שקרסה יותר מאוחר על רקע השביתות במשק וחוסר ניסיון בניהול.
עד לפני שנה עבד איל בבית ספר מפתן ביבנה, בית ספר מקצועי של נוער שזקוק וראוי, ששם עבד ארבע שנים. למרות מחאותיהם של הצוות, המנהל והפיקוח, החליט איל לעזוב. "אני מלא הערכה לצוות בית הספר שעושה עבודה נהדרת. לא קל לי בשנה הזאת, אבל הבנתי שאני זקוק לשלושה פרמטרים: 1. להתחבר למה שאני עושה; 2. לדעת מה שאני עושה; 3. פרנסה. גיליתי שכשאני משנה את הסדר זה לא עובד”.
לאחרונה הפיק איל יריד תעסוקה עירוני של החברה העירונית אשדוד לבני נוער, והוא נחל הצלחה גדולה. כן ניתן מענה לבני נוער בעלי צרכים מיוחדים. “אני אוהב לחבר עסקים לנוער וחברה”, אומר לי איל בעיניים נוצצות. “יש שם כוח”, הוא מוסיף בחיוך. “שם אפשר לעזור לא ממקום של חסד, אלא במתן כלים אמיתיים לחיים”.
איל מספר בסיפוק על מעורבותו הקבועה ב”זיכרון בסלון” — מיזם התנדבותי ארצי המתרחש ביום השואה באשדוד בניצוחה של נורית טופז ומשלב מוזיקה במפגש אותנטי עם ניצולי שואה.
“בשנה הראשונה בה הגעתי עם הגיטריסטית ימית שוורץ ניצול השואה אמר לי שלא ראוי להופיע במוזיקה ביום השואה. תן לי 20 שניות ביקשתי ממנו, ואז אמרתי לו שבמחנות ההשמדה היו מופעי סטנדאפ, אנשים צחקו על איך שהם נראים. אתה יכול לקחת מאדם את כבודו, את בריאותו, את חייו, אבל את נשמתו אף אחד לא יכול לקחת”. מאותו רגע הפך ניצול השואה לחבר של איל, והם החזיקו ידיים כל הערב. “אני מאמין באמנות ככלי לחיים. מחויב לתת ביטוי לאנשים, מקבל תגובות חמות מהקהל, שומר על קשר עם הקהל שלי”.
אני שואלת את איל על הניתוח לקיצור קיבה. מסתבר שאף פעם לא עלה במשקל עד הקריסה הכלכלית שגרמה לו לאכילה רגשית. תוך שש—שבע שנים עלה כ-60-50 קילו. היום הוא נמצא במקום אחר לחלוטין.
הניתוח הזה מכונה “שרוול”, כי כשמקצרים את הקיבה ב-70% באמצעות נקודות לייזר בבטן כדי למנוע את מעבר החומרים של האוכל, קושרים את היתרה של הקיבה כ-30%-20% בצורת שרוול צר — איל מדגים לי בידיו.
איל עבר את הניתוח לפני שש שנים, ולא ישכח שבתקופה שהתלבט אם לעשות את הניתוח קיבל שיחת טלפון מזר גמור שרצה לסייע לו פיזית ונפשית לקראת הניתוח כי הוא מאמין בתוצאותיו. אז לא ידע שאחרי שיעבור את הניתוח יתגייס איל בעצמו לעזרתם של חמישה אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, וכולם סיפורי הצלחה. איל מדגיש שזה לא פשוט כפי שזה נשמע. צריך למלא את ההנחיות המדויקות, והחשוב מכול לעבוד על אהבת וקבלת העצמי, שליטה על אכילה רגשית, מודעות ופרידה מרגשות אשם, הלקאה עצמית ועוד.
“בחצי שנה שלאחר הניתוח אני זוכר שהייתי באמצע שיחה ופתאום מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים. יש סערות רגשיות לא פשוטות”, אומר איל. השינויים ההורמונליים בגוף יוצרים שוק לכל המערכת. הוא מספר שלאחרונה בשתיים בלילה התקשרה אליו מישהי שעברה ניתוח לקיצור קיבה בבכי ואמרה שאין לה יציאות כבר שלושה ימים ויש לה התפרצויות בכי. “יש משברים”, הוא אומר, “משבר שלוש שנים, ארבע שנים, חמש שנים, אני ברוך השם מעבר לזה…”. לאיל חשוב לומר שבצד זה שאלפים עוברים את הניתוח בהצלחה, יש גם אחוזים נמוכים של תמותה בעקבות הניתוח.
איל הוא בן אדם טוטאלי, כשהוא מחויב למשהו הוא הולך עם זה עד הסוף. “אני רוצה להיות מעורב יותר בקהילה באשדוד כדי שאוכל להגיע להישגים משמעותיים”, הוא מתוודה. הוא נותן היום שירות לחברה העירונית, לעיריית אשדוד ולחברות פרטיות, ולאחרונה הפיק בהצלחה ערבי מוזיקה בפארק אשדוד-ים.
“אני רוצה לסגור מעגל, אבל אין לי מעגל”, כתב איל בשיר שהוא עדיין עובד עליו. אני מאחלת לאיש היקר הזה, שזכינו שיפעל בקהילה שלנו, שימשיך לפתוח מעגלי אהבה אינסופיים מבלי לסגור אותם, בדרכו. בהצלחה!
