בית עלמין. צילום: פבל

שבעה

אבל על מות בן משפחה קרוב הוא אף פעם לא דבר קל. תחושות ותובנות מפרידה

פורסם בתאריך: 10.1.20 14:49

היינו שתי בנות ושני בנים במשפחה, ארבעה ילדים. וכעת אני, הבכורה, נותרתי יחידה. לפני שבוע קמנו מהשבעה על אחותי דבורה אלטוס, שהייתה צעירה ממני בארבע שנים, חלתה בפרקינסון בגיל 50 ונפטרה 19 שנים אחר כך בחיק המשפחה, בביתה ובמיטתה.

רק לפני חמש שנים, כשביטוייה הפיזיים של המחלה כבר ניכרו מאוד לעין, היא סיפרה לי על מחלתה, אמרה שכל זמן שניתן היא רצתה לחסוך ממני את הדאגה לה. היא הייתה ד”ר לעבודה סוציאלית במשרד הרווחה, מפקחת ארצית על מוסדות הגמילה מסמים. גיבורה, שבמשך 12 השנים האחרונות לעבודתה, עד לפרישתה לגמלאות לפני שבע שנים, עבדה במלוא התפוקה, תוך התמודדות עם מחלתה, הגיעה להישגים מקצועיים משמעותיים ביותר והטביעה את חותמה על התחום.

במהלך ארבע השנים האחרונות לחייה מצבה הלך והידרדר, והיא הפכה סיעודית לחלוטין. ראינו איך נמחקים חלקים ממוחה המבריק וגופה הולך ומצטמק, נגמר לנו מול העיניים. היא סבלה מאוד, ולא ממש יכולנו להושיע. היא טופלה במסירות אין קץ, בעיקר בידי בעלה והמטפלת הפיליפינית, שהפכה בכורח הנסיבות לחלק אינטגרלי מהמשפחה. גם בתה ובנה סייעו, איש—איש כמיטב יכולתו. אף שהיינו מוכנים למותה הצפוי, זה היה קשה מנשוא, אבל התנחמנו בכך שהיא הפסיקה לסבול.

מוות של אדם קרוב ויקר נחשב לאחד מגורמי המצוקה הקשים ביותר שאיתם מתמודדים בני אדם, מאחר שהוא מפגיש אותנו עם חוויות קשות ביותר. הפרידה הסופית הזו לא נתפסת, ובכל פעם שאתה נזכר בכך הלב שלך נקרע. זהו אירוע שחווים כולם במוקדם או במאוחר במהלך החיים, והוא אולי הקשה ביותר שקיים.

אף על פי שחוויתי קודם לכן כמה אובדנים, הניסיון שצברתי לא עשה הפעם את ההתמודדות קלה יותר כשהגיע הרגע הזה שבו נאלצתי להתמודד עם החלל שנותר בי. היהדות נותנת לנו גישה מופלאה ומובנית לאבלות, שכוללת שלושה שלבים: שבעה, 30 ושנה, וכשאתה ממלא אותם, הם מובילים מבעד לאובדן הטרגי והכאב ומשככים אותם בהדרגה. ובסופו של דבר, הזמן עושה את שלו.

השבעה בבית אחותי בחיפה הייתה לגביי לגיטימציה לקחת לי את הזמן לפני שאחזור לתפקוד מלא. זה היווה לגביי פסק זמן רשמי לאבל ומילא אצלי צורך אנושי בסיסי שאפשר לי היווצרות תהליך רגשי שתרם לעיבוד התחושות הקשות שנוצרו בי בעקבות האובדן, וממילא תרם למצבי הנפשי.

במפגש שלי עם מי שפקדו אותנו בני משפחה, חברים ומכרים, בהם גם מי שהגיעו מרחוק מאוד, היה בהחלט משהו מנחם, שהיה מלווה בין היתר בהעלאת זיכרונות תוך דפדוף באלבומי תמונות. ובעצב הגדול היו גם כמה רגעים משעשעים.
במהלך הימים יכולתי לזהות כמעט בוודאות על פי הגילים, הלבוש והארשת אל מי מהאבלים הגיעו המנחמים.

היה משהו מהמשותף לכל הפרופסורים מהטכניון שגיסי נמנה עמם, לעובדים הסוציאליים שבת אחותי נמנית עליהם ולאנשי ההייטק שבן אחותי נמנה עמם.

בדרך כלל לא טעיתי, אלא שבאחד הימים הגיעה קבוצת גברים צעירים, שכמותה הגיעו לאחייני בימים הקודמים. קראתי לו, לבן אחותי, כדי לקבל את פניהם, אך כשהוא יצא אליהם אמר שאינו מכיר שם איש. עד מהרה התברר לנו שהיו אלה סטודנטים של גיסי, מהטכניון. “ניחמנו” אותם באומרנו שטרם סיימו את לימודיהם, ויש להם כבר את התנאי הראשון למקצוע — מראה של אנשי הייטק.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר