צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

מחג לחג, ממועד למועד

תקופת החגים מביאה לשיא את ההתבוננות הפנימית, חשבון הנפש ולעיתים גם את תחושת האשמה. אבל זו לא תקדם אותנו לשום מקום, להפך

פורסם בתאריך: 10.10.19 16:03

כל יום בשבילי הוא יום של חשבון נפש. קשה לחיות עם זה, אבל ככה זה אצלי. אני לא מחכה ליום כיפור כדי לעשות חשבון נפש, אלא מפזרת את האנרגיה של עשיית חשבון נפש על פני הימים האפורים. אין לי סיבה מיוחדת לעשות זאת, אני פשוט כזאת. מנהלת פנקסי חשבונות יום—יום ובודקת את מצבי בבנק הרגשות והמחשבות. אני לא ממליצה על זה, אני פשוט בנויה ככה או שהפכתי לכזאת בתוקף נסיבות חיי. לא ברור לי בדיוק למה, אבל לעצור ולשאול: מה מפעיל אותי עכשיו? זה הדבר הכי טבעי עבורי כמו לשתות מים וללכת לשירותים.

השגרה שלי מורכבת מהתבוננות פנימה, אחרת אני לא יכולה לחיות. זה היה כך מאז ומתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. זה טעם החיים עבורי לחפור בתוך נשמתי ולדלות משם פנינים נדירות. אני לא עושה את זה רק לעצמי אלא גם לאחרים, וזאת גם הפרנסה שלי והעיסוק המרכזי שלי. לבדוק בכל רגע נתון מה משמעותי ומה זניח עבורי. האם אני מתנהגת על פי קולי הפנימי או שאני מזייפת? האם התלמיד שיושב מולי אומר עכשיו את האמת? האם התלמידה בסלון דירתי מייצרת דרמות או באמת נענית לאש הפנימית שלה?

אני עולה ויורדת בסולמות הדמיוניים שלי, בונה והורסת ממלכות בדיוניות, מטפחת ומשקה ערוגות צמאות למים. כולי הקשבה. קודם כול לעצמי ואחר כך לזולת. הקשבה היא דבר לא כל כך נפוץ בימינו. ילדה שאומרת: ”אימא”, “אבא” ולא זוכה להקשבה כי הם בפלאפון, לומדת שלא מקשיבים לה, ואז היא צועקת, והם עדיין לא מקשיבים, ואז היא מרביצה, כי אולי אז יקשיבו לה סוף סוף.

כך נוצר מעגל של אלימות בעולם שבו אף אחד לא מקשיב לך, ובינתיים כבר שכחת מה רצית להגיד, ואין לך שום דבר חדש או מעניין לומר בעולם. כך נוצר ניכור בינינו לבין עצמנו, ואז באופן טבעי אנו משכפלים את עצמנו בדמות הזולת הלא מתעניין, הבהמי, האטום.

כל כך חשוב להקשיב! הדבר היחיד שילד רוצה מאיתנו זה שנקשיב איך היה לו בגן, איך היה בבית הספר. זה לא לשאול אותו את השאלה הטכנית בלי לחכות לתשובה כי כל כך הרבה דברים מעסיקים אותנו. זה להתעניין באמת, לגלות עניין בילד שלנו. לא לשאול כי ככה נהוג, אלא באמת לברר איך היה לו בגן או בבית הספר. האם היה לו יום טוב או רע? עם מי הוא שיחק? מי גרם לו שמחה? מי פגע בו? בעולם שבו הורים יצליחו להתעניין בילד שלהם תהיה פחות אלימות, יהיה יותר כבוד, יהיה יותר כיף. דווקא כשאתה במצב רוח לא טוב, דווקא כשאת עצבנית על מה שקרה לך בבוקר, ההתעניינות הפשוטה בזולת עושה נפלאות!

לפני שנים רבות, כשהייתי סטודנטית בירושלים, קיבלתי על עצמי עבודה להישאר עם שלוש בנות לתקופה של חודשיים במשך הקיץ כשההורים נסעו לארצות הברית. המשימה לא הייתה פשוטה, אבל אני זוכרת שהקושי הכי גדול שלי היה להקשיב לבת הגדולה. משהו בדרך שבה היא סיפרה על בית הספר ועל קורותיה סחט אותי נפשית. היא כמובן לא הייתה הבת שלי, אבל אני מניחה שגם להוריה היה קשה להקשיב לה.

קולה שאב אותי ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אשמה. לא הייתי מסוגלת להיות שם בשבילה. לעומת זאת, עם שתי האחיות הקטנות לא הייתה לי בעיה. זה לא שלא אהבתי אותה, היה לי קשה לייצר אופטימיות לגבי סיפורי גיל ההתבגרות התובעניים שלה. זיהיתי את הקושי והתגברתי עליו במשך הזמן, אבל עובדה שעד היום אני זוכרת את המועקה שחשתי כששמעתי את דבריה. זה לא מה שהיא אמרה, זה לא איך שהיא אמרה, זה איזשהו קושי שלי במפגש החד פעמי איתה. היום אני מבינה שהיא לחצה לי על כפתורים ושיקפה לי מראה של עצמי שלא יכולתי לסבול. זה תמיד אנחנו, זה תמיד שלנו. היא הייתה מעצבנת, אולי, אבל ניתן היה למצוא דרכי גישה עקיפות ולמצוא דרך להקשיב לה.

הכול שאלה של סבלנות ואורך רוח. הילדים משקפים לנו את עצמנו או את בן זוגנו ובעיקר את החולשות האנושיות של כולנו. מה שהקשבה יכולה לעשות — אלו נפלאות! הרי הכול מתחיל ונגמר ב"אוהבים אותנו", "לא אוהבים אותנו".

 

המנגנון של יום כיפור עובד על אשמה. קל לשכנע אותנו שאנחנו אשמים. החוכמה היא לפעול ביום—יום לא מתוך אשמה אלא מתוך בהירות רגשית. לא מתוך פחד מעונש אלא מתוך עצמאות מחשבתית. ניתן לנהל נכון את האנרגיה והזמן שלנו בדרך אל ניקיון נפשי. עם זאת, אפשר להיענות לעובדה שיום כיפור חל עכשיו ולנקות את השולחן מכעסים מיותרים וכאבי לב ישנים.

רגשי אשמה לא מקדמים אותנו אלא ממלכדים אותנו. איזו מין אמא אני? איזו מין אישה אני? למה עשיתי כך ולא אחרת, איך הגבתי בחריפות על דבר קטן. השאלה “למה?” לא מובילה לשום מקום. השאלה היא “איך?”. איך אני יוצאת מהמצב הזה הלאה, איך אני יוצאת לדרך חדשה. אפשר לחפור לגבי “למה?” ואין לזה סוף. עדיף לצאת מתוך הגישה של עשיתי מה שידעתי לעשות באותו רגע, הייתי אחרת. היום כשהתבגרתי אני יודעת לעשות את הדברים בצורה שונה. חשוב לסלוח לעצמנו קודם כול, החתירה לשלמות רק מסרסת.

בעקבות הסליחה לעצמנו תבוא גם הסליחה לאחרים. המשקל של האשמה יהיה יותר קליל ומערכות היחסים בבית יהיו פתאום שקטות יותר. כשנשארים מלאי כעס ועצבנות, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. יש לברר את מהותו של מקור הכעס בינך לבין עצמך בשיחה טובה עם חברה, בכתיבת יומן אישי שבו הנייר סובל הכול, ואם לא רוצים להתחייב לכתיבת יומן, אפשר לכתוב על פיסת נייר ולקרוע אותה לחתיכות קטנות. יש משמעות עמוקה לטקסים האלה.

העיקר להיות בקשר עם עצמך, לחוש מה את רוצה ולזהות איפה את נופלת. אפשר להתחיל מחדש גם כשנדמה שזה בלתי אפשרי! אל תהססו להתבונן פנימה, עמוק—עמוק בתוכנו יש מים חיים. הבאר הפנימית שבתוכנו מלאה גבשושיות שנצמדו לדפנותיה ומעכבות את התפתחותנו.
אם נאפשר לצינור המים המופלא לנקות את הבאר הפנימית שלנו, יקרו לנו ניסים ונפלאות. צינור המים המיוחד שלנו מורכב מכוח מצד אחד ומהתבוננות אל תוך הבאר מצד שני. אל תיבהלו ממים עכורים. הם כאלה כרגע, אבל בפעולה נכונה המים יטוהרו. צריך רק לעבור את התהליך המתאים. אם תישארו עם המים העכורים שבחלק העליון של הבאר, תיאלצו לשלם את המחיר שנים ארוכות.
זאת ההזדמנות שלכם להתבונן פנימה מבלי להיבהל. מי אני? מה אני רוצה מעצמי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה? מהו חשבון הנפש שלי? מה אני רוצה לשנות בחיי? איך אנו יכולים להכניס שמחה לחיים שלנו?
כל התשובות נמצאות בפנים. כדאי רק לשלשל את החבל למעמקי הבאר ולהעלות את הדלי עם מה שיש בתוכו. יש שם אוצרות ללא ספק, אך חלקם הוזנחו עם השנים והם עטופים בבוץ ובעשבים. הניקיון הזה משתלם, אפשר לגלות שם עולם פנימי עשיר. לא עוד מים עומדים, אלא מים בתנועה, מים חיים, מי אהבה!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר