כל ההחלטות שלי להתנתק לגמרי מפוליטיקה שורדות בקושי. כולם הבטיחו לנו מראש שאין סיכוי לבחירות שלישיות, ופתאום זה לא נראה כל כך מופרך. התחלנו כבר להתרגל לרעיון, ועם כל ההזיה שאופפת אותו, הוא נראה כמוצא ההגיוני ביותר.
בתוך סערת הבחירות, בזמן שכל הקמפיינים משחיזים את חודי המסרים ונכנסים לישורת האחרונה והמכריעה של שבוע לפני הבחירות, דווקא אז התכנס שוב בית המדרש של ‘פלוגתא’ למפגש שני במסגרת המיזם של קרן רוטשילד ואוניברסיטת בן גוריון. בתווך הסערה הצלחנו שוב לשבת ביחד, חרדים וחילונים, דתיים ומסורתיים וניסינו לדבר על התקווה ועל הפחד – חברי תנועת אשדודים, שמכילה בתוכה את הרצף החילוני- דתי על שלל גווניו, ופעילים בעמותה החרדית אוהל רבקה ושלום.
בימים האלו, כשכולנו מנסים להתאושש ומביטים באימה במציאות הבלתי נגמרת הזו, זו יכולה להיות פיסת תקווה. מערכת הבחירות האחרונות אולי לא הכילה שנאה גדולה או חריגה יותר מן המערכות שקדמו לה, אך היא סחבה איתה את הסחי והמיאוס העודפים מן המערכות הקודמות הצמודות לה.
ואם להשתמש במסרים שרצו בקמפיינים השונים – צריך אומץ כדי להיפגש. חילונים וחרדים המתגוררים ביחד בשכונה מעורבת משותפת מצאו את עצמם נזרקים שוב ושוב על ידי הפוליטיקאים לשני צדדים נגדיים. האחד נגד השני.
במסגרת המפגש עלו הצעות אופרטיביות מתוך הבנה שכרגע כולנו יודעים מעט מאוד על הצד השני. הצעות לביקורים הדדיים בסוכות, סיורי תרבות מודרכים, מפגשי אנשי חינוך ועוד. כולם מדברים על העושר התרבותי המשותף, כולם עם מבט קדימה של תפיסת השונות כנכס ולא כנטל.
יותר מכל נעשה כאן גשר אזרחי, מן תיבת נוח בטוחה ומגינה. הבנה שחייבים לחפש מפלט מהמבול הרע ששטף אותנו, שהתכנסות דווקא בעת הזאת ביחד עם כל הקושי, דווקא עכשיו כשכל אחד רוצה להיאחז ב”שבט” שלו, היא מעשה נעלה. היחיד אולי שנותן תקווה לעתיד טוב יותר. הבנה שאסור לנו לוותר, גם אם זה קשה מאוד. הבנה שהגיע הזמן להקשיב, הגיע הזמן להשמיע. אנחנו חייבים, אין שום דרך אחרת.
