צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

בת למשפחה מרובעת הורים

במדינת ישראל הצעירה גירושים לא היו דבר מקובל, אבל לצד הקשיים למדתי גם ליהנות מהמעמד החדש שנכפה עליי בעקבות הפרידה של הוריי

פורסם בתאריך: 13.9.19 00:13

גירושי הוריי גרמו לי למשברים מאתגרים, אך עם זאת, במבט לאחור, הם גם זימנו לי רווחים. הם אירעו בתחילת שנות ה—50 של המאה הקודמת והייתי בת 5 כשהתווסף לשמי התואר המפוקפק “בת להורים גרושים”.

לקביעת התואר המדובר קדם תהליך טראומטי וכואב שלווה בתחושת עצב מעיקה, שאותה השתדלתי והצלחתי להסתיר מהסביבה, מה שדרש ממני מן הסתם כוחות נפש לא מעטים. מה עוד שתחום הגירושים במדינת ישראל הצעירה מאוד היה עדיין בחיתוליו, ועוד לא היתה המודעות הקיימת כיום באשר לטיפול בילדי הגרושים. גם לא היו עדיין השירותים המקצועיים הדרושים לכך, שהתפתחו לימים.

הוריי ניהלו ביניהם באמצעות עוה”ד שלהם, מאבק גירושים קשה ומכוער, שעיקרו היה על המשמורת עליי ועל אחותי הצעירה ממני. יש לציין שמאבק של אב על המשמורת על ילדיו לא היה נפוץ, שכן היה נהוג אז באופן גורף לתת לאם את המשמורת על ילדים קטנים.

הפתרון של בית הדין הרבני נוכח המאבק המדובר היה בנוסח של “נקרא לנערה ונשאל את פיה”. אני מניחה שמהלך כזה, ובוודאי באופן שהתבצע, לא היה קורה כיום.

זומנתי לדיון בבית הדין הרבני שבו נכחו גם הוריי. הורו לי לעמוד מול הבמה המוגבהת, שמשם ראיתי, בגלל גובהי, בעיקר את זקניהם העבותים של שלושת הגברים שישבו מאחורי השולחן שניצב עליה. הגבר האמצעי שבהם שאל אותי בקול רועם אצל מי מהוריי אני רוצה להישאר. באחת הושלכתי לעין הסערה. אני זוכרת כאילו היה זה אתמול. חשתי פיק ברכיים, לחץ ברקות ודפיקות לב מהירות, פרצתי בבכי ושאלתי את השואל: “אם היו שואלים אותך אצל מי אתה רוצה להישאר, אצל אביך או אימך, מה היית עונה?”

לרגע השתררה באולם דממה, ואחריה הורה השואל להוציא אותי החוצה. ימים ספורים אחר כך החליט בית הדין להשאיר אותנו במשמורת אימנו.

זמן קצר אחרי גירושיהם הוריי התחתנו עם בני זוג אחרים. אנחנו המשכנו להתגורר במרכז הארץ, ואבי, שהיה איש ציבור, עבר בעקבות תפקידו להתגורר בגליל העליון.

הוא היה מגיע מהצפון אחת לשבוע ביום קבוע כדי להיפגש איתנו. אימי לא הסכימה שהוא ייכנס הביתה, ולכן היינו ממתינות לו בחוץ. הפגישות הללו הוקדשו בדרך כלל לבילויים תרבותיים מהנים שהוא בחר בקפדנות חינוכית. את כל החופשות הארוכות מהלימודים, כולל זו של הקיץ, בילינו בביתו של אבינו, והן היו בבחינת כיף גדול. נסענו אליו באוטובוס יותר מארבע שעות, שבמהלכן היו שתי עצירות להפסקות קצרות לריענון, גם של הנוסעים, בתחנות מרכזיות שהיו בדרך. במהלך הזמן גם היכרנו את כל הנהגים על הקו, שבמצוות אימי גם הסכימו להיות אחראים לשלומנו. האווירה המשפחתית שנוצרה עשתה את הנסיעה הלא קלה לידידותית יותר.

אהבנו את ההסדרים הללו שהכניסו לנו גיוון לחיים והיוו פיצוי מסוים על פירוק המשפחה. כשעליתי לכיתה י”א, עברתי למשמורת אבי, ואז התחלפו היוצרות כשאת חלק מהחופשות ביליתי אצל אימי. בסיכומו של דבר, הפכנו למשפחה מפוזרת, מרובת או יותר נכון מרובעת הורים ומרובעת ילדים, משום שנכללו בה גם בנה של אשת אבי מנישואיה הראשונים ובן נוסף שנולד לאבי ולאשתו.

אנחנו הילדים היינו כנופיה מלוכדת, בעיקר נגד ההורים של כולנו מכל הצדדים. המצב הזה זימן גם רגעים מצחיקים. באחת החופשות נסענו ארבעתנו ברכבת לבקר את בעלה הראשון של אשת אבי, שהיה גם הוא איש ציבור והתגורר במרכז הארץ. איש מבוגר שישב לידנו שאל אותנו בחביבות לאן אנחנו נוסעים. אמרתי לו, “לבקר את אביו של אחינו”. איני יודעת מה עבר לו בראש, אבל יותר הוא לא דיבר איתנו ובהמשך גם עבר לשבת במקום אחר.

בבית הספר היסודי התווסף לשמי תואר נוסף — “הילדה היחידה שהוריה התגרשו”. ולמרבה האירוניה, דווקא הסטטוס הזה העניק לי יתרון חברתי. באותם ימים הונהג במדינה, שהייתה בתחילת דרכה ותוך כדי קליטת עלייה, משטר צנע, שבמסגרתו נקבעו הקצבות מזון וביגוד שהונפקו לכל אזרח באמצעות תלושים ובאופן שהבטיח צורכי יסוד לכולם.

לי, בניגוד לחבריי בבית הספר ובשכונה, היו משחקים רבים ששלחו לי אחיה של אימי שחיו בארה”ב וספרי עיון וקריאה שקנו לי הוריי (כיאה לבני עם הספר), שכל ספרייה ציבורית הייתה שמחה להתברך בכמותם ובאיכותם. זה הפך את ביתנו למעין מרכז חברתי שכלל משחקייה וספרייה ואותי למלכת הכיתה והשכונה.

כדי למנוע חיטוט במצבי המשפחתי נהגתי “להתפאר” בכך שיש לי שני אבות ושתי אימהות. כשהייתי בכיתה ב’, הזעיקה המחנכת את אימי לבית הספר וביקשה ממנה להרגיע אותי כי מספר ילדים בכיתה ביקשו מהוריהם להתגרש.

***
המאבקים בין הוריי נמשכו גם אחרי גירושיהם, בעיקר על מימון הצרכים שלי ושל אחותי, ובעקבות כך היו גם תקופות שהם לא דיברו זה עם זו ולהפך. למדתי לנצל את המצב, בעיקר במקרים שבהם התבקשתי להביא את הוריי לבית הספר, בגלל בעיות שעשיתי (ועשיתי לא מעט כי הייתה לי כביכול הצדקה לכך כבת להורים גרושים).
במקרה כזה, בהכירי היטב את הנפשות הפועלות ואת תגובותיהן, הייתי בוחרת באחד מזוגות ההורים לפי העניין.

פעמים רבות בגלל הנתק ששרר ביניהם להורה הביולוגי האחר שלי היו הדברים נודעים בדיעבד, ואז לרוב זה כבר לא היה רלוונטי. לשיטה הזו שסיגלתי לעצמי היו כמובן השלכות שבטווח הארוך היו בעוכריי וכללו בין היתר היצף של ציונים שליליים (כתוצאה של היעדרויות מהלימודים שבהן ביליתי עם תלמידים נוספים בקיץ על שפת הים ובחורף בהצגות יומיות של סרטים), שאיתם נאלצתי להתמודד בסופו של דבר.

נושא נוסף שאיתו נאלצתי להתמודד היה העתקות המגורים של שני זוגות ההורים. אבל מעז יצא מתוק, כי למדתי את “ידיעת הארץ” הלכה למעשה. עד שהתגייסתי לצה”ל כלל המאזן בין השאר שבע ערים, שלושה בתי ספר תיכוניים ועשרות חברים.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר