ברברה, זמרת שאנסונים. צילום ASSOCIATED PRESS

על הרומן שלי עם השפה הצרפתית ועם הזמרת ברברה

פורסם בתאריך: 29.8.19 16:28

תמיד אהבתי את הצליל של השפה הצרפתית. יצא לי ללמוד צרפתית בבית הספר היסודי, בתיכון ובאוניברסיטה, אבל לא הייתי מסוגלת לנהל שיחה חופשית בצרפתית, הדקדוק הבלתי אפשרי הכריע אותי. זכורה לי חוויה משמעותית מגיל 17 כשהייתי בהופעה של יוסי בנאי ששר משירי ברסאנס מתורגמים מצרפתית. השיר “זהירות הגורילה” דיבר אליי במיוחד. עם השנים אהבתי להקשיב לשאנסונים צרפתיים, אך לא התעמקתי בהם אף על פי שהם ריגשו אותי שוב ושוב. הייתי אפילו נבוכה מהרגשנות שלי, שהתעוררה בעקבותיהם.

אחרי שנים רבות שהיתי בפריז שנה, ואז רכשתי ממש את השפה והצלחתי להתבטא בצרפתית. בשנים האחרונות זימנו לי החיים גיס צרפתי, עובדה שהעמיקה את הקשר שלי עם השפה הצרפתית.

לאחרונה זימנתי לעצמי חוויה מופלאה: להקשיב לשיריה של ברברה. ברברה היא זמרת יהודייה צרפתייה, שהתפרסמה בתחילת שנות ה—60 ונחשבת לאחת היוצרות הגדולות של השאנסון הצרפתי. עשיתי לי הרגל לקרוא שוב ושוב את שיריה. לצפות ולהקשיב, להבין את הרוב הגדול ולהיות מסוגלת לעמוד בקצב שלה. היא דוחסת מאות מילים לשיר של שלוש דקות. חוטים של קסם שורים על שירתה, היא משחררת את מבול המילים בדרך אגב כביכול וכובשת אותך מבלי משים. דמותה הבימתית כפי שבנתה אותה, לבושה שחורים, מאופרת בשחור בכבדות, פולחן שלם של הכנות לקראת כל הופעה, מפגש מצמרר עם הקהל שכה אהב אותה.

באתר פרנקופילים אנונימיים אני מוצאת קטעים מתוך ספרו של אביטל ענבר “תמונות פריזאיות” בפרק ”ברברה — הגבירה בעלת דמות היגון”. אביטל היה תלמיד תיכון וסטודנט בפריז בשנות ה-60 והיה עד לפריצתה של ברברה. הנערה היהודייה נולדה בשם מוניק סרף ב-1930 וברחה בזמן המלחמה עם משפחתה לדרום מערב צרפת, ורק מאוחר יותר חזרה עם אימה לפריז אחרי שאביה, שהתעלל בה מינית, עזב. במשך שהותה בבריסל, שאליה הגיעה אחרי שנאלצה להיפרד מהפסנתר שלה ורבה עם אימה, היא אימצה לה את השם ברברה.

לדברי ענבר, ברברה היא אולי הזמרת הגדולה ביותר של צרפת בכל הזמנים בזכות היותה בעת ובעונה אחת משוררת (“סופרת שירים”, כהגדרתה), מלחינה, מבצעת ודמות כה אנושית ומיוסרת.

במבט ראשון נדמה שברברה שרה שירים עצובים. אולי יש בזה משהו, אבל אם בודקים לעומק מגלים את האופטימיות, האירוניה הדקה, ההומור ושמחת החיים המסתתרים בתוך שיריה של ברברה. “על יד הפסנתר הופיעה דמות דקיקה בבגד כהה, פנים מזוותות צרות, שיער כהה קצרצר, עיניים ענקיות, תנועות עדינות של ציפור — ויד שמאל המתנפנפת מעלה להדגיש את סוף השיר”. אחרי שנים ששרה בפריז ומחוצה לה ולא התקבלה, באה הפריצה. היא הופיעה סוף סוף בבובינו הנחשב “ושרה במחצית הראשונה של הערב, ברסאנס היה כוכב ראשי, היא כוכב משנה, הוא העניק לה הזדמנות, והיא גנבה לו את ההצגה. הצלחתה הייתה אדירה". “הגיע הזמן, אחרי עשר שנים של בית ספר”, אמרה. “אלמלא באה ההצלחה, לא הייתי ממשיכה עוד זמן רב”.

מעניין לעקוב אחרי תהליך כתיבתה והתקבלותה. לקח לה זמן להתגבש. עד גיל 30 סבלה ממחסום בכתיבה, ורק בעקבות שיחת טלפון שקיבלה בקשר לאביה, שביקש לראותה לפני מותו, התפרצו אצלה שירים עמוקים ובשלים.
תהליך הסליחה לאביה על שהתעלל בה מינית ונטש את המשפחה פתח את מעיין יצירתה. היא העזה לסלוח לעם הגרמני כששרה בגרמנית את השיר ”גטינגן” על שם עיירה אוניברסיטאית במרכז גרמניה שבה הופיעה והתאהבה בילדים הגרמנים, שלדבריה בשיר, הם לא שונים מהילדים הצרפתים. ברברה הביאה כילדת שואה מסר של פיוס בין האויבות של אז: צרפת וגרמניה.

“באחת ההופעות בגטינגן”, מספרת גאיה פולת, “ישב בקהל דוקטורנט צעיר בשם ג’ראד שרודר, שיגדל להיות קאנצלר גרמניה. בחלוף שנים, כשינאם במעמד כינון 40 שנה להסכם שכונן יחסי שלום רשמיים בין המדינות, הוא יצטט את השיר בנאומו ויספר על ההופעה. במאמר של ה-BBC ב-2013 על היחסים בין גרמניה וצרפת נטען שהשיר הזה תרם יותר מכל נאום של מנהיג כזה או אחר — כולל נאומים של דה-גול — להפשרת היחסים בין העמים”.

זה כוחה של ברברה! בתקופה שבה ליקקה צרפת את פצעיה מהמלחמה ידעה ברברה להתעלות מעל הכעסים הישנים ולחתור לשלום למרות פשעי העבר. העמדה שלה של סליחה לאביה ולגרמנים עיצבה את שיריה, לא מרירות ולא שנאה, אלא תשוקה ואהבה לסובבים אותה ללא ניהול חשבונות. היא מדברת על ילדותה הקשה בצל המלחמה בטון של ילדה תמימה החוזרת להתבשם מאותם ריחות ילדותה שליוו אותה אז. לטבע יש מקום מרכזי בשיריה: הגשם, הפרחים, המרחבים, המדרונות, הגבעות, אותם נושאים חוזרים שוב ושוב. גם לנוף העירוני של פריז יש איכויות פואטיות מנקודת מבטה של ברברה, הגינות עם הפרחים שבהן ניתן לומר שאוהבים, השיר על תחנת הרכבת Gare de" Lyon", שהוא שיר אנרגטי שבו היא קובעת פגישה עם אהוב בתחנה, ובדמיונה הם נוסעים יחד לאיטליה לחופשה ויוצאים מפריז האפורה. רק תכתבו ברברה ביוטיוב (Barbara), ועולם שלם ייפתח בפניכם.

אני גיליתי אותה בשלב מאוחר בחיי, זה כנראה לא מקרי. נדרשת בשלות כדי לעכל את התכנים והמטענים המגיעים עם שירתה של ברברה. מובן שנדרשת ידיעה של השפה כדי ליהנות מהמילים המתנגנות, הרגישות והליטוש של שיריה. ברברה קראה לעצמה: “אישה ששרה”. היא לא רצתה לשיר שירי אהבה שכתבו גברים, ויצרה לעצמה עולם שלם משלה, עולם שבו מותר לומר: “אני אוהבת אותך” ללא התנצלות, גם כשלא ברור אם הצד השני אף הוא אוהב.

אני מזדהה עם שיריה הכואבים של ברברה על גברים, אני חושבת שהרבה נשים יכולות להזדהות איתה. עם זאת, גם גברים נלכדים בקסמה.

על תהליכי הכתיבה שלה מספר ענבר: ”היא ישבה ליד הפסנתר, ניגנה — היא הייתה פסנתרנית מעולה — והמהמה לעצמה. אחר כך זרקה מילים על הנייר. כך התחילה לידתו של שיר. הכול היה אינסטינקטיבי. כשהגיע שלב העיבוד עם הנגנים, ביקשה מהם להפיק צלילים ועיבודים שלא ידעה להגדיר בשם, והשמיעה קולות משונים שהם ניסו לתרגמם לשפת כלי הנגינה. העיבוד שהכתיבה התברר כעיבוד קולע”. אכן, כל שיר שלה הוא מלאכת מחשבת מכל הבחינות. היא הייתה יוצרת טוטאלית.

הנה סיפור שנגע ללבי: “ברברה סבלה מנדודי שינה. היא כתבה בלילות, בהתלהבות ובלהט, ובו ברגע שבדל של שיר התגבש ברוחה, היה לה צורך בזולת. בביתה ישן אחד הנגנים, והיא הייתה מעירה אותו באמצע הלילה ומבקשת שיבוא לשמוע. היא לא שעתה תמיד לדעתו — אך הוא היה בבחינת קהל ראשון, שבנוכחותו הלך השיר והתפתח. את מציאת המילים הנכונות ביותר להביע את רגשותיה חוותה כמאבק שאין קשה ממנו”.

כיוצרת החיה לבד וכותבת בלילות, אני מבינה את הפתרון שמצאה. גם אני נרגשת משירים שנוצרים אצלי אחרי חצות וזקוקה להד. אני מבינה את הצורך לחשוף את השיר בפני מישהו, ובשעות הלילה קשה למצוא עם מי לדבר.
למזלי, יש לי חברה שפעילה בלילות ואפשר לחלוק איתה שירים. גם אני זקוקה לזולת כלשהו שיגיב על השיר החדש שלי, לא ממש משנה מה יאמר, העיקר שיקשיב.

ברברה, שהתגרשה בשנות ה-50 ומאז לא נישאה ולא הביאה ילדים מעולם, אמרה על עצמה שלא התברכה ב”כישרון לחיות בזוג". אני חושבת שזה אחד החיבורים העמוקים שלי אליה. הצורך לפנטז על גברים והאמונה שכל פעם זה הגבר הנכון ושוב להיקרע נפשית ולהישאר עם הזיכרונות.

אני לא מתעייפת מלהקשיב לברברה ולשיריה, זה מעיין נובע עבורי, היא מביאה אותי לדמעות, לא פעם.

את ברברה עצמה לא זכיתי לראות בהופעה חיה. היא הופיעה ב-1974 בתל אביב, ואני מצטערת שפספסתי הזדמנות חד פעמית לראותה.

עם זאת, הייתה לי הזכות להיות בהופעה של זמרת מרוקאית שהגיעה מצרפת הנקראת אף היא בשם במה — סאפו (Sapho), ששרה משירי ברברה והופיעה במונארט באשדוד לפני חודשיים. זאת הייתה חוויה נפלאה. שיריה של ברברה חיו ונחגגו על ידי סאפו, שהיא משוררת וסופרת בזכות עצמה, והיא השקיעה רבות כדי לתת פרשנות משלה לשירים המרגשים. אפשר להקשיב לה ב-Sapho chante Barbara ביוטיוב.

אף שברברה הפסיקה להופיע בשנותיה האחרונות, ב-1997, כשהלכה לעולמה, קהל של רבע מיליון איש ליווה אותה בדרכה האחרונה.

מי שנשבה בקסמה לעולם לא ישכח אותה. כבר כתבתי שירים בהשראת ברברה. מי ייתן ואוכל להמשיך לכתוב עוד שירים בהשראת היוצרת הנדירה.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר