צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

להזין את הגוף, להזין את הנפש

חשוב להשקיע ולשמור על הגוף שלנו, אבל חשוב לא פחות לדאוג גם לנפש — באר שיש למלא אותה במים ולשאוב ממנה מים חיים

פורסם בתאריך: 22.8.19 16:24

אנשים בודקים את כל מה שהם מכניסים לפה. זה חשוב להזין את הגוף, אבל מה בנוגע להזנת הנפש? מגדלים שרירים, עושים כושר, וזה אמנם חשוב, אבל לא פחות חשוב, אם לא יותר, להזין את הנפש.

מה הכוונה להזין את הנפש? מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך מה הנפש שלך מבקשת ממך?

מתי בפעם האחרונה פגשת חבר/ה ותיק/ה לדיאלוג בארבע עיניים? מתי חלקת עם ילדייך שיחת נפש?

הנפש זועקת מבפנים. האם מקשיבים לה?

האופציה המקובלת היא להשקיע במצב הפיזי ולא במצב הנפשי. שרירים רואים, הנפש נחבאת. היא יוצאת החוצה בכאבים פיזיים שמנסים לפתור אותם בכלי הרפואה. כאבי הגוף הם השתקפות של הנפש, לא תמיד כמובן, אבל במקרים רבים, בעיקר אצל ילדים. חוסר תשומת לב, חוסר נדיבות נפשית מצד המבוגרים — ההורים ואחרים — מותירים לילד את הברירה להתלונן על כאבים אמיתיים ומדומים כאחד.

הנפש היא באר שיש למלא אותה במים ובבוא הזמן לשאוב ממנה מים חיים בהתאם לצורך. שיחות נפש הן חלק בלתי נפרד מהזנת הנפש. נכון שיש צורך בשיחות דיווחיות וענייניות, אבל מוכרחים למצוא את הזמן הנכון לחלוק תובנות עם האחרים ללא אינטרס.

העולם המודרני לא מתעניין בתחזוקה ההכרחית של הנפשות שלנו. ההגדרה הדיכוטומית “חולי נפש” מרחיקה אנשי שוליים שלא למדו את חוקי המשחק האכזריים, ותחת הכותרת הזאת הם נשארים מוגדרים כ”לא נורמטיביים וראויים לאשפוז”. יש בחברה פחד עמוק להיחשב “חולה נפש”.

ההפרדה בין ה”נורמטיבי” ל”חולה” היא מלאכותית. כל אחד מאיתנו מורכב מחלקים בריאים וחלקים חולים. אם מזניחים את הנפש, ניתן להגיע למצב של מחלה. מערכת הבריאות עמוסה ולא מתוחזקת וכולאת את “חולי הנפש” ולא פעם לא נותנת להם כלים להתרפא.

המערכת באה מלמעלה ו”יודעת” מה נכון. “אנחנו הבריאים יודעים מה נכון לכם, החולים”. גישה זו פשטה את הרגל ממזמן. כאחת שהזדקקה לשירותי בריאות הנפש בעבר, אני יכולה לומר שיש פסיכיאטרים מצוינים ופסיכולוגים טובים ויש עשייה ברוכה בתחום, למרות העומס והצפיפות. עם זאת, הנחת היסוד שפסיכולוגיה היא מדע היא הנחה בעייתית. נפש האדם מורכבת יותר מכל תיאוריה שמנסה להגדיר אותה.

טיפול פסיכולוגי שבו משתמש המטופל במדיום הדיבור ומנסה לנסח את עצמו מעורר הרבה שאלות. המטופל לא פעם מבזבז את שעת הטיפול שלו על דיווחים שקשורים למציאות היום—יומית שלו, וכשהוא מגיע לתוכן האמיתי שהיה רוצה לטפל בו, הזמן נגמר. רמת המעורבות הרגשית של הפסיכולוג, האמורה להיות מרוחקת לפי תיאוריות מסוימות, יוצרת חוסר סימטריות. המטופל מדבר על עצמו, והפסיכולוג מקשיב לו, אך לא מכניס את עצמו לתמונה בכוונה, כדי להישאר אובייקטיבי כביכול. אין אמת אחת, לא של המטופל או של המטפל, לכן אף על פי שנעזרתי במשך שנים רבות בפסיכולוגית, אני חושבת שאפשר היה לקצר תהליכים אם אכן היה מתפתח דיאלוג סימטרי ביני לבין הפסיכולוגית.

לעיתים המערכת לא קוראת את הנזקקים לשירותיה כנפשות שלמות, אלא כמקרים פסיכיאטריים בלבד. מתוך גישה מוגבלת זו מתקשה הפסיכולוגיה לא פעם להכיל את כל עושר נשמתו של המטופל.

לאחרונה מתפתחות אלטרנטיבות לטיפול נפשי קלאסי, אחת מהן היא “דיאלוג פתוח” — גישה המנסה לשלב דיאלוג אמיתי בעבודה עם פגועי נפש בשיתוף פעיל של המשפחה.

האני מאמין של דיאלוג פתוח הוא “לכל אדם כוחות, שאיפות ובחירות ייחודיים המאפשרים לו לנוע ולשפר את מציאות חייו. לכל אדם יש הזכות לחיות חיים מלאים ומספקים לעצמו ולסביבתו. כל אדם יכול להצליח. כל אדם יכול לחוות אמונה ותקווה. כל אדם זכאי ויכול למצוא משמעות ייחודית בחייו” (מתוך האתר “בית של תקווה”).

בעבודתי ב”אנוש” (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) בסניף אשדוד כמנחת סדנת כתיבה למתמודדים נתקלתי שוב ושוב בסטיגמה המוצמדת אליהם. מאבחנים אותם והסביבה מתייגת אותם כ”פגועי נפש”, כאשר היכולות האמיתיות שלהם גדולות הרבה יותר ממה שנדמה. נפגשתי שם עם נפשות גדולות המושפעות מתוצאה של שטיפת מוח סביבתית: “אתה חולה”. כשהגישה היא חיובית ומלאת חיים, התוצאות בסדנת הכתיבה היו מרשימות ומפתיעות. לא התייחסתי אליהם כאל חולים, אלא כאל בני אדם הנמצאים במצבי משבר. לא פעם מלווה המשבר בחוסר איזון בין גוף לנפש. מרוב התעסקות בנפש שוכחים את הגוף, שהוא הכלי שמכיל את הנפש.

כאדם שעסוק בלהזין את נפשי, כאדם יוצר, קרה לי הרבה ששכחתי את הגוף. סבא שלי יהודה שרת, שהיה איש רוח, התלונן בערוב ימיו על כך שהוא צריך להתעסק עם הגוף שלו… להאכיל, לטפל ועוד. זה כנראה עבר בגנים. גם אני שוכחת את הגוף, כותבת ושוכחת לאכול, מרותקת לעבודת הנפש.

אני מאלה שצריכים להזכיר לעצמם את קיומו של הגוף. אצל רוב האנשים זה ההפך, הגוף קיים, רואים אותו. אני צריכה לעשות מאמץ להפעיל את הגוף. כשאני רואה את ההמונים הצועדים בטיילת, אני מצטרפת בלב שלם. רק חבל לי שהם לא משקיעים את המאמצים בהתייחסות לנפש.

אני מקנאה בך, בעלת הגוף המיומן בהליכה ובריצה, הלובשת את הבגדים הנכונים, הגמישה והחטובה. אבל אז אני נזכרת ביתרונות שלי, בשעות הארוכות מול המחשב, ביצירה שלי, ביכולת התמיכה שלי בנשים, גברים וילדים. אני ממשיכה ללכת בטיילת עד הפסל עין השמש בט”ו שעיצב מוטי מזרחי, ידידי משכבר. מצלמת את הפסל מכל הזוויות, שולחת לו וחוזרת הביתה ברגל. סוף סוף גם הגוף שלי קיים!

כרווקה שחיה לבד, הזנת הנפש באופן תמידי היא הכרחית. אני חייבת למלא את חיי בתוכן אמיתי, בדברים שאני אוהבת, דברים שנותנים לי תחושת משמעות. תמיד מנסה לעזור לאחרים. כשאין לי מצב רוח טוב במיוחד, אני מתקשרת למישהו שמרגיש פחות טוב ממני, עד כמה שאני יודעת. זה מחזק את שנינו. כדאי להתמלא בתוכן אמיתי. זה בדרך כלל תוכן רגשי. חשוב לשמור על קשר עם אנשים סביבנו. תחושת המשמעות מספקת מאין כמותה.

היא מסלקת דאגות וחרדות. את יוצאת מעצמך ומהתבניות שלך ומפנה מקום לעולמו של מישהו אחר. את מקשיבה, מגיבה ויוצאת לחופשי.

הכתיבה של הטור הזה למשל יכולה להיות עול שבועי מתיש, ומצד שני זאת הזדמנות נפלאה לייצר ניסוחים מדויקים לתחושות שלי ודרך נוספת להכיר את עצמי. ברגע שאני משתחררת מתחושת העול, השמיים הם הגבול. זה נכון לגבי כל מטלה שיש לכם,.להתייחס אליה כמו לעונש זאת אופציה לא מומלצת. ברגע שמרפים, עושים משהו אחר, ספורטיבי למשל, ניתן לחזור למטלה בכוחות מחודשים.

מדובר כאן על ניהול אנרגטי למעשה. אנחנו נדרשים לנהל את האנרגיות שלנו. אף אחד לא מלמד אותנו את זה בשום שלב במערכת החינוך. כשילד לומד בבית ספר, הוא נתבע לנהל את האנרגיות שלו בהתאם לדרישות. זה קשור בגוף ונפש. יש כאלה שאינטואיטיבית מסתדרים עם זה, אבל הרוב לצערנו לא שולטים באנרגיות שלהם, אלא מוצפים בהן. את התוצאות רואים באלימות בבתי הספר ובהתעללות בילדים עם צרכים מיוחדים, שבכלל הולכים לאיבוד בכאוס הבית—ספרי. כשיש להם מגבלה פיזית חיצונית, הם מתויגים כחלשים, והחזקים כביכול לועגים לנכות או למגבלה מתוך רצון לשלוט וליצור כביכול סדר חדש בעולמם, רווי האנרגיות המתפרצות.

הסמארטפונים מקשים עוד יותר על ניהול האנרגיות שלנו. אנחנו נכנסים למצב פסיבי שבו המכשיר הסלולרי מזין אותנו. אנחנו ניזונים מבחוץ ולא מבפנים. אנחנו מופעלים, מגיבים, דרוכים לסטורי הבא שהעלינו או שמישהו אחר העלה. גם כשהמכשיר כבוי, אנחנו במתח אם הפסדנו משהו בינתיים. החיים הם סדרה של החמצות, כך אנחנו חווים אותם, הורים וילדים כאחד. במקום לגלות סקרנות אמיתית כלפי העתיד, אנחנו לכודים עם מכשיר שלא נותן לנו מנוחה.

הנקודות שהעליתי בטור זה הן רק התחלה של נגיעות לקראת דיון מעמיק. זה רק על קצה המזלג. אתם מוזמנים להגיב באסוציאציות שיש לכם לדברים שנכתבו כאן. איך אתם מנהלים את האנרגיות של הגוף והנפש? מעניין. אשמח לשמוע כל תחושה או תגובה שלכם. שיהיה ניהול אנרגיות מוצלח!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר