צילומים א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

בסוף הטוב ינצח

בין אם אתם צמים ובין אם לאו, דתיים, מסורתיים או חילונים, תשעה באב הוא הזדמנות מצוינת לעשות פסק זמן באמצע הקיץ ולדבר על שנאת חינם

פורסם בתאריך: 15.8.19 18:09

במשך שבוע צפיתי במהדורות החדשות המרכזיות וניסיתי לסקור את אופי המהדורה, כמה אייטמים חיוביים וכמה שליליים. כמה מדברים על טוב וכמה עוסקים בתופעות שליליות. ובכן הממצאים ספק מפתיעים, ספק ממש לא.

מסתבר שמבלי שנשים לב הרוע והזדון מוזרקים לנו באינפוזיה ישירות לווריד. קרוב ל-90% בממוצע שבועי מהידיעות במהדורה עוסקים בהיבטים שליליים, הן מבחינה פוליטית, הן מבחינה מדינית, חברתית, בין-אישית, ולחץ.

הרבה לחץ.

בערוצי הטלוויזיה עסוקים רק בדבר אחד: איך להדביק אותנו למסך. כל הבדיקות שהם עושים מוכיחות שזה מה שהקהל דורש, זה מה שמביא רייטינג מסתבר. ואנחנו? מובלים כמו צאן לטבח וקונים שליליות במנות כבדות.

מה כל טוב בכל הרע שמאכילים אותנו? למה מצד אחד כהורים אנחנו מרחיקים את הילדים שלנו (מנסים בכל אופן) מכל הרוע, משתדלים לא לערב אותם בקשיים ובבעיות, ומצד שני שואבים וצורכים רוע בכמויות מסחריות?

מלבד מהדורת החדשות, כך למעשה נוהגת כלל התקשורת, העיתונות, אתרי האינטרנט, ערוצי הרדיו ושאר תכניות הטלוויזיה. שימו לב לתכניות האקטואליה, תכניות האירוח. כמה דם מחפשים המראיינים וכמה התעסקות מבחינת שעות שידור משקיעה התקשורת בכל רכילות. ענייני המדינה המהותיים כבר מזמן לא על הפרק וכל ציטוט/ ציוץ, שלא לומר פספוס של פוליטיקאי, הופך מיד לשיחת היום, והנושאים הקיומיים והמהותיים נדחקים יותר ויותר החוצה.

כמה פעמים צפינו החודש בישראלי המכוער, שמפרק כיסאות כתר פלסטיק על רעהו? החל מהשעה 17:00 ועד "חי בלילה" בכל מהדורה ובכל תכנית, צרכנית, כלכלית או בידור, חזרו הכיסאות של הישראלי המכוער מימית 2000.

כמה ישראלים טובים שעושים מעשים מדהימים ומעוררי השראה מדי דקה ראיתם במהדורות החדשות?

למה לעזאזל ג׳פרי אפשטיין, הפדופיל המתועב, צריך לככב חודש וחצי בכל מהדורת חדשות? שבועיים טחנו את העניין של אהוד ברק, עוד שבועיים על עדכונים מבית הכלא ועוד שבועיים על ההתאבדות. למה אנחנו כהורים צריכים את הזוועות האלה חודש וחצי אצלנו בסלון, ליד הילדים, על מישהו שבכלל לא גר במדינה שלנו? לכל היותר שלושה דיווחים היו מספיקים, חשדות, מעצר והתאבדות. חלאס, חפרתם.

איך הפכנו לכאלה מציצנים ואוהבי דם? איך התאהבנו בתמלילים של החקירות, של התיאורים המדויקים מתוך חדרי החקירות (ולא חסר כאלה, ישתבח שמו לעד)? איך אנחנו אוהבים הקלטות ומעידות של פוליטיקאים. ולא רק מתוך כנסים — תמלילי וואטסאפ, פרטים, פרטים ופרטים. מצלמות נסתרות, סרטונים באיכות סוג ז׳. העיקר שיהיה משהו פלילי, מישהו שיורה, דוקר. איך השדרנים אוהבים להכניס לדרמה ולהרחיק את הילדים, כי התמונות קשות לצפייה. אז למה לשדר בשמונה בערב?

השאלה הגדולה היא: למה? למה אנחנו אוהבים רע, צהוב, פלילי ופוגע יותר מדברים טובים? מדי פעם כשמשדרים כתבות על אנשים טובים שעושים דברים טובים, הלב מתרחב, נפתח, ופתאום הכול מרגיש טוב יותר. אז איך זה שרוב החדשות משלל הערוצים עסוקות רוב הזמן ברע? בשלילי? למה אנחנו משתפים פעולה? האם זה מוכתב לנו מלמעלה? מי רוצה שנחיה בפחד ובלחץ? ומה הוא מרוויח מזה?

בשאלות האלה עוסקים לא מעט מחקרים. צופי סדרת הטלוויזיה ״בית הקלפים״ מקשרים ישר את העניין לפרק הסיום של העונה הרביעית, שבו מבינה אשת הנשיא קלייר אנדרווד את הנוסחה לשליטה על העם… פחד.

ברשתות החברתיות המצב חמור בהרבה. אין שום פילטר, וכל בוגר כיתה ד׳ מוסמך לעורך ראשי. כל טלפון סלולרי חכם ב-400 שקלים ומעלה הופך לתחנת שידור הכוללת שידורים ישירים מכל מקום לכל מקום. שום כללי אתיקה לא חלים עליהם, שום מוסר לא מפריע להם להרוס ולהחריב חיים של אנשים בכל ומכל פינה בגלובוס.

אין עדיין חוקים מגבילים. המפלצת של צוקרברג מחליטה עבור כולנו מה נראה על הקיר שלנו, מתי וכמה. אין ממש דרך לברוח מכל הרוע, אלא אם לוקחים החלטה שהרע אכן לא טוב לנו. כשהחלטתי לפרוש מעשייה פוליטית, הסרתי מעקב מקרוב ל-700 חברים בפייסבוק ויצאתי מעשרות קבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ. בתוך שבועות עברתי תהליך גמילה פוליטי, והיום אני שולט במידע שמגיע ונכנס וקורא מה ומתי שבא לי, אם בא לי.

חדשות אני קורא מתוך אתרים או עיתונים שנוחים לי, פחות ״פגוש את העיתונות״ ושות׳, והרבה פחות רשת ב׳, שלה הייתי מכור. יותר מוזיקה, יותר סרטים וסדרות, ובעיקר יותר גישה חיובית. הבנתי ממרום גילי שהפוליטיקה פה כדי להישאר, ורק האנשים הם שמתחלפים. הדגל עובר מאחד לאחר כי אי אפשר לתקוע דגל בביצה, זה פשוט לא מחזיק. לכן כל אחד עושה משמרת עד שריח הביצה הופך לבלתי נסבל.היחידים שסובלים את הריח לאורך זמן הם אלה שנקראים פוליטיקאים.

אז עוד תשעה באב מאחורינו, ואת הלקח אנחנו רחוקים מלהפנים, אולי הכי רחוקים שהיינו אי פעם ב—71 שנות קיומנו. עוד לא הגענו לקצה הצוק כדי שנפנים, אבל אין ברירה וכדי להגיע לטוב חייבים תמיד לעבור דרך הרע. זה בסוף יגיע, בסוף בסוף הטוב ינצח.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר