צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

כשחזרתי לספסל הלימודים

מירב בנישו דרך ארליך חוזרת לספסל הלימודים, ואף על פי שזה ממש בקטנה, היא מגלה שהפער בין איך שנראתה כסטודנטית לקולנוע לבין היום גדול משחשבה

פורסם בתאריך: 25.7.19 20:48

חוזרת לספסל הלימודים. מכינה עצמי מראש בבית, מתקלחת ומתלבשת בבגדי הנקיים והעכשוויים, מתבשמת ויורדת לכיוון האוטו. מתבוננת בבואתי במראה — מרוצה ממה שאני רואה. הילדים כבר אחרי מקלחות, ממתינים רק לבייביסיטר שבטח תקדים בכמה דקות. ארוחת הערב על השולחן.

בכניסה לכיתה מרגישה רעננה ומיוחדת. עם תיק על הגב מהודקת ויציבה, יכולה להתחיל בראש שקט את השיעור הראשון.

שומעים את הצליל הזה? נ,ו הצורם הזה. הוא ממש חזק. זאת חריקת הבלמים של הסרט שאני חיה בו. הוא בעצירה מוחלטת. ועכשיו למציאות.

חוזרת לספסל הלימודים. קורס קצר בן 12 מפגשים, כל מפגש בסביבות ארבע שעות. לימודי ערב. נרשמת רק אחרי לבטים והתחבטויות המלוות בשאלות הרות גורל כמו איך אצליח לשרוד עד שעות כאלה? האם כולם יסתדרו בלעדיי ארבע שעות פעם בשבועיים?! (חשיבות עצמית גבוהה מדי כנראה) וכדומה.

 

השעה 17:00. אוספת את בתי מהחוג. טסה לעוד פגישה. לוקחת את הילדים איתי. הם מחכים בחוץ, ותודה לאל על ה-Fortnite בפלאפון. מאחרת. טסה הביתה לקחת את המתנה שקנינו אתמול. הגדלת הראש בקניית מתנה מבעוד מועד הייתה יעילה, אבל למה? למה? למה לשכוח אותה בבית? מאחרת. לוקחת את הילדים ליומולדת.

יוצאת לאחר שמחבקת את ילדיי כאילו אני בדרכי לטיול קוסט טו קוסט בארה״ב. זה לא לפני שנותנת הוראות הפעלה לאימא של ילד היומולדת. כאילו שרק אותי היא הייתה צריכה על הראש עכשיו. בירידה במדרגות מתחרטת שיצאתי משם. המחשבות החרדתיות מתחילות. יש בבית הזה מרפסת. ואם יאחרו באיסוף שלהם? ואולי יש סוכריות קשות על השולחן? שוקלת לחזור. מאחרת. מחליטה לוותר.

מגיעה ב-18:32 (התחיל ב-18:00) לחניה. אני עם אותם בגדים מהבוקר, הקוקו במצב צבירה נוזלי, אולי בעצם כל מי שאני באותו מצב ברגעים האלה.

יוצאת מהרכב. נכנסת לכיתה ומברכת את כולם לשלום. תוך כדי כניסה מבחינה בקצה הג׳ינס שברח מהגרביים שבתוך המגפון. מתיישבת בזריזות. מנסה להשחיל חזרה את המכנסיים למקומם. הפנים צמודים לשולחן עם המבט קדימה, כל הגוף מתחתיו. נלחמת על טיפת נשיותי, אולי כבודי, האחרונה. אולי על שניהם.

חבר בא לדבר איתי. אני נמוכה ממנו כי אני בישיבה. הוא עומד. הוא מדבר. אני מקשיבה. טוב, אולי לא מספיק. שואלת את עצמי האם כבר ראה מהזווית הזאת את קווצות השיער הלבנות, כמה ראה והאם כדאי להעלות את הנושא בפניו? כי אם כבר מבוכה, אז כזאת ששמים על השולחן.

השיעור מתחיל, ואיתו סדרת פיהוקים שלא הייתה מביישת את הירדמותו של ביבי באירוע באוגנדה — 60 שנה למבצע אנטבה. החומר מרתק. זה מצליח להחזיק אותי ערה.

הטלפון על מצב רטט מונח על השולחן. המרצה לא אוהבת שמתעסקים עם הנייד. רק במקרים שהינם מחויבי המציאות. אצלי זה מחויב המציאות. מתי כבר 19:30? שכבר אדע שהילדים בידינו.

בין הקשבה לפיהוקים קלים מדמיינת עצמי 20 שנה אחורה… השנה: 1997. המקום: מכללת ספיר — בזמנו מכללה עלומה בדרום הארץ. אני: בחורה בת 26 החושקת בלימודי קולנוע וטלוויזיה במקום לא פלצני ואיכותי. הבחירה מצוינת. אני בשנה השנייה ללימודיי. גרה בשדרות בבית קרקע גדול ומרווח עם עוד שני שותפים נהדרים. שניהם לומדים קולנוע. הם נותנים לי את יחידת ההורים כך שאוכל להתפנק על שירותים ומקלחת צמודים. אין על שרון ואבישי. חברים אמיתיים. וגם על רוזה, אימא של שרון, שכל בוקר הייתה מעירה אותנו בטלפון הקווי (למי היה אז נייד?), ואנחנו מזייפים בכל פעם ״בוקר טוב״ בקול רענן. זה אחרי שמתווכחים בינינו, כל אחד מחדרו, מי יענה לה ראשון. מתעוררת. מתקלחת. מתלבשת ומתפללת.

יורדת לסלון. אבישי ושרון כבר מוכנים. מכינה לי תה ופיתה עם שוקולד, לוקחת את התיק וכולנו כבר צפופים בתוך החיפושית. או צ׳נטווילה (חד אונה בגרוזינית). כינוי שזכתה בו מאחר שאף על פי שעשתה ככל יכולתה לשרת את שרון ואותנו נאמנה, מדי פעם איבדה קשר עם עצמה ושכחה שהיא מכונית.

נכנסים לבניין תקשורת. אנחנו כמו משפחה כבר. כולם מכירים את כולם. אם כי אנחנו עייפים מההתרחשות של הלילה הקודם, אנחנו קורנים. מתחילים להישאב כל אחד לכיתה שבה אמורים להיות.

אני נכנסת לכיתה. חמושה בתחושת ביטחון עצמי על גבול השחצני. כוס התה עוד בידי. השיער מתוח לאחור מבריק ומטופח. ולמרות שאופנה ומראה מוקפד זה לא אני, עדיין הכול במקום… אני מתיישבת באודיטוריום ליד חברותיי שכנגד כל הסיכויים מצאתי לי שם.

חבר מתיישב מאחוריי. שומעת אותו לוקח שאיפה עמוקה. מסתובבת אליו ומחייכת. ״הצליח לך עם השמפו. והבושם״.

השיעור מתחיל. ״מה את אומרת מירב?״, מחזירה אותי המרצה מללה לנד. ״נכון בהחלט״, עונה, מקווה שקלעתי באמת לדעתי בעניין המדובר.

מסתכלת בנייד. 19:30. חמש דקות אחרי שולחת הודעה לסבתא ציפי. ברוך השם הילדים בידינו. אוכלים ארוחת ערב. עכשיו הראש שקט.

בגרסה פחות מבריקה של עצמי והרבה פחות רעננה סופרת את כל 25 השנים המפרידות ביני לבין ימי התום, כשהראש היה באמת שקט. שואלת את עצמי האם אני מתגעגעת או סתם נתקפתי תחושת נוסטלגיה חריפה שתתפוגג בדקה שאחזור הביתה.

כי לנוסטלגיה יש נטייה לבלבל, לטשטש את הכאב, לבטל את הרע. ואנחנו, שכלואים פה בהווה, בטוחים שאז היה מושלם. והיום קצת פחות.

שעה אחרי כבר מתגעגעת. הביתה. ספיר מתפיידת, כך גם השיער הנקי והבגדים המסודרים. חושבת על כך שאולי ימי הזוהר מאירים מרחוק, מטילים אלומת אור על חיי, שנוצרו מתוך העבר הזה, אבל הם נמצאים באופק. הם זורחים עם כל אירוע חדש, שוקעים בכל פעם כשהירח והכוכבים תופסים מקומם בשמיים של העכשיו. אוהבת את העכשיו. הלא מושלם.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר