צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

לחלוק רגשות עם אחרים ברגעים מכאיבים ומשמחים, לא פשוט בכלל

מי מאיתנו באמת יודע מה צריך לעשות כשמגיעים לניחום אבלים? כן, אנחנו מכירים את המשפט ‘נתראה בשמחות’, אבל גם בהן לא קל להיפתח ולהביע רגשות

פורסם בתאריך: 18.7.19 18:34

ניחום אבלים הוא נושא שלא מדברים עליו. בדרך כלל הוא נתפס כחובה לא נעימה, משהו מעצבן שצריך לעבור אותו ולגמור עם זה. חלק מלקיחת אחריות הוא לבוא לשבעה ולחלוק רגשות. לא תמיד ידעתי לעשות זאת. אני זוכרת את עצמי שותקת במשך שעה שלמה בה התבוננתי בנעשה בסלון הבית בו התקיימה השבעה, ללא יכולת להוציא הגה.

למרות הקושי, היה לי תמיד חשוב לנחם אבלים. גם כשאין קשר חזק, עצם הנתינה שיש בעניין מתגמלת. חשוב לחלוק עם המשפחה והחברים את הזיכרונות שלך. חשוב לדבר על המנוח או המנוחה. זאת סיטואציה לא פשוטה.

אחרונה יצא לי לנחם אבלים במינון של שלושה בשבוע. מינון יתר ללא ספק. אבל דווקא השבוע הזה סיפק לי תחושת משמעות גדולה. הבנתי שהיכולת לחוות את מותו של אדם קרוב יוצרת עומק רגשי של שותפות גורל עם אלה שנשארו בחיים סביבו.

זוהי הזדמנות למפגש אמיתי ברגע ספוג רגשות מטבעו. האדם המאבד את יקיר נפשו חשוף יותר מאשר בדרך כלל ופתוח לשיחות אמיתיות ונוגעות שאינן יכולות להתרחש בזמן אחר. יש לאנשים נטייה לדבר על מקרי מוות דומים, מחלות ושאר מרעין בישין דווקא בשבעה. אפשר להתגבר על הצורך הזה ולחלוק את מה שעולה מאישיותו של המנוח, רגעים קטנים הזכורים לנו ממנו, סיפורים לא ידועים עליו. ממש להתייחד עם זכרו. ניחום אבלים הוא לא רק מצווה, זוהי הזדמנות פז להיפגש. אנשים לא שוכחים מי בא אליהם לשבעה. זהו רגע שנחרט בזיכרון המשפחתי והחברתי. תתפלאו, זוכרים אפילו את מה שנאמר, על מה שוחחו.

אם מתייחסים לניחום אבלים כאל זכות שלנו להיות שם בשביל אחרים, ניתן להפיק מזה המון — לחוש את המנעד הרגשי שיש ברשותנו. לבחור לחלוק את האבל מאפשר ביטוי רגשי של כל מי שנמצא שם. מאור, הבחור הצעיר והנחמד שניהל את המכולת השכונתית על יד ביתי, נהרג בתאונת דרכים לפני מספר שנים. המוות הפתאומי שלו הכה בי. אף שלא הכרתי את המשפחה, הרגשתי צורך לחלוק את האבל. הייתי מוכרחה לכתוב שיר על מאור פניו ולבביותו. באתי לסוכת האבלים וקראתי את השיר בעזרת המיקרופון שהיה שם. אני זוכרת תחושה מוזרה — לחלוק אינטימיות רגשית שהייתה לי עם מאור מול זרים גמורים. יותר מאוחר הבנתי שזה היה רגע חשוב למשפחתו של מאור ולמוקירי זכרו. יצאתי מאזור הנוחות שלי. כל פעם שמישהו נפתח רגשית, זה מסייע לזולת להיפתח. לכתוב הספד ליקרים לך זה חלק מתהליך של פרידה שמסייע בעיקר למחבר ההספד, אך מקרין סביב.

ובמעבר חד – איך אנחנו חולקים רגעי שמחה?

כולנו מוזמנים כל הזמן לחתונות, בר מצוות, בת מצוות, בריתות וכמובן ימי הולדת. למעשה, אנחנו די מוגבלים ביכולת לחלוק שמחות.

אני אישית מעדיפה לחגוג אחד לאחד את האירוע המשמח. במסיבת האירוע עצמה קשה לי למצוא את עצמי. ברוב האירועים אין תוכן אמיתי, יש ניסיון להרשים באופן חיצוני בלבד. מובן שיש יוצאים מן הכלל שמצליחים לצקת תוכן משמעותי ביום החשוב בחייהם.

החתונות היום הן מפגע של רעש. אין כמעט תוכן, הכול נבלע ברעש שמסביב. אנחנו מתייצבים לחתונה, מתלבשים, מתייפייפים, מגיעים בזמן מצוידים בצ’ק, ולפנינו משימה לא פשוטה: לשרוד שעתיים-שלוש של האירוע המרעיש הזה.

במקרה הטוב אנחנו יושבים עם אנשים שאנחנו מכירים, אבל אי אפשר להוציא מילה. הרמקולים מכסים את הכול. לא תשכנעו אותי שעם ישראל יודע לשמוח!

התחרות אצל מי יהיה אירוע יותר מגניב, יותר מושקע, יותר יקר, מעבירה אנשים על דעתם. אנשים שכחו את המשמעות של האירוע עבור החוגג או החוגגת או החוגגים…טובעים בכמויות של אוכל ההופך לנושא המרכזי והבלעדי בכל אירוע.

אין איזון בעניין הזה. אוכל זה דבר חשוב, ללא ספק, אבל לא בהכרח הדבר היחיד.

איך אפשר לזמן שמחה לפי הזמנה?

זה מזכיר לי את יום העצמאות המגיע מיד אחרי יום הזיכרון, כשצריך לייצר רגשות לפי הצורך הלאומי. ביום הזיכרון צריך להרגיש עצובים. מין סידור כזה שהמדינה יצרה. ובכל שנה מחדש זה לא פשוט. ביום העצמאות צריכים לשמוח — יש לנו מדינה!

יש בזה משהו תובעני, להרגיש לפי הזמנה.

לאחרונה ביום הולדתי לא הצלחתי לייצר שמחה. הביאו לי פרחים, צלצלו, בירכו בפייסבוק, נפגשו איתי, שימחו אותי, אבל נשארתי עצובה. אני יודעת שזה קורה לרבים. עלינו להיות סלחנים כלפי עצמנו, העולם הרגשי שלנו מורכב הרבה יותר מרגשות של שחור לבן, יש ניואנסים, יש תחושות בטן, יש עלבונות, כעס ופחדים.

אנחנו מתגייסים לשמוח בחתונות אליהן אנחנו מוזמנים, אבל לא תמיד זה מתאים לנו. ממש כמו שניחום אבלים הוא מטלה עבור רבים, גם אירוע חברתי כמו חתונה או יומולדת יכול להוות בעיה עבור המוזמנים.

עלינו לסנכרן את עצמנו בהתאם לצרכים של אחרים. לא תמיד זה מתאים. חשוב לשמוח ולרקוד באירועים משמחים, לחלוק רגעי אושר עם האהובים עלינו, אבל רק אם זה לא מאלץ אותנו לשלם מחיר יקר מדי.

כדאי למצוא את הדרך לחגוג, גם אם לא נצליח להגיע לאירוע עצמו. ממש כמו שאם פספסנו את מועד השבעה, ננסה לקבוע מפגש מאוחר יותר בתום השבעה.

אני עדיין כואבת את אותם אירועים שלא עלה בידי להגיע אליהם — ניחום אבלים ושמחות כאחד. עם כל הרצון הטוב, אנחנו תמיד מפספסים משהו, והלו”ז הוא האויב הגדול ביותר שלנו. אבל זה כבר נושא לטור אחר…

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר