הפגנות אתיופים באשדוד. צילום פבל

בין שתי מחאות: השונה והדומה

מצד אחד המחאה שמובילים יוצאי העדה האתיופית, מן הצד האחר מחאת ההורים נגד אלימות בגנים. עם איזו מהן קל לנו יותר להזדהות? כנראה שכבר ניחשתם

פורסם בתאריך: 11.7.19 16:03

החום הנורא לא רק שלא מרתיע אנשים מלצאת לרחוב כדי למחות ולהפגין נגד הדברים החשובים להם, נדמה שהוא אפילו מעודד אותם. הזכות הדמוקרטית לצאת ולהביע את מחאתך עשתה השבוע “שעות נוספות”. מחאת העדה האתיופית מתחדשת בקצוות, ומחאת ההורים הנסערים צוברת תאוצה.

ריבוי ההפגנות ונושאיהן עוזר לנו להבין דבר או שניים על הלגיטימציה הציבורית כלפיהן ועל יחס החברה הכללית אליהן. בעוד שהארץ סערה נגד האלימות שהשתוללה במחאת האתיופים, האלימות שהופנתה כלפי מי שזכתה בכינוי המפוקק “הגננת המתעללת”, הלוא היא כרמל מעודה, קיבלה גיבוי נרחב. פתאום האלימות נראית לגיטימית בחלקים גדולים בחברה, כך זה נראה. פתאום הפעלת כוח ברמה הגבוהה ביותר שעלולה לגרום למוות היא כבר לא דבר כל כך נורא, ומי שביצע אותה זכה להנהון ראש ציבורי.

אפשר כמובן לדבר על ההבדלים. בעוד שבמקרה של הגננת שפשעה נגד חסרי ישע, האלימות הופנתה כלפיה בלבד (ואולי גם כלפי שכניה), במחאת האתיופים האלימות הופנתה בעיקר כלפי המשטרה, אבל גם אזרחים פרטיים שלא קשורים בקשר ישיר לטענות האפליה סבלו שעות בכבישים, חלקם גם נקלעו לעימותים אלימים, כשכל פשעם היה שניסו לפרוץ את חסימת הכביש.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

למרות זאת, שתי ההפגנות הקרובות כל כך זו לזו סיפרו את סיפור הגזענות והיחס המפלה כלפי בני העדה האתיופית. מחאתם של ההורים מקבלת אישור חברתי נרחב, כולם יכולים להזדהות איתה. כולם מסכימים להמתין שעות ארוכות בכביש כדי שהמדינה תתחיל לקחת אחריות על מה שקורה בגני הילדים. הרי לכולנו יש ילדים בסביבתנו. גם אם לא הילדים שלנו, אלו יכולים להיות קרובי משפחה — אחיינים, נכדים. כולנו חסרי אונים מול ההתעללות בחסרי ישע הנושאים את הגנים שלנו. לעומת זאת, האפליה שעליה מדברים יוצאי אתיופיה לא מספיק חשובה לנו. היא שקופה. קל לנו להתנער ממנה, כי אם לא נולדנו כהי עור, אין סיכוי שנידרש לה.

במקרה הזה קל לדבר על 50 אלף האנשים התקועים בכבישים בשל ההפגנה, כי הם כמונו בדיוק. כי הם חוזרים עכשיו מהעבודה כמו זו שלנו. הם ממהרים הביתה כמונו. הם מחפשים בין הנהגים האחרים מים חמים לדייסה לתינוק, כמו שאנחנו נדרשים לעשות.

ההבדלים בין שתי המחאות מתחילים עוד בשלב ההזדהות המוקדם. הורים לילדים קטנים לא צריכים להסביר יותר מדי על מצוקתם ואי השקט שלהם לפני שהם יוצאים בקריאה זועקת לרחוב. הם לא נזקקים לפרובוקציה מהדהדת כדי שדעת הקהל תקשיב לצעקתם. יוצאי אתיופיה זועקים כבר שנים, ואף אחד מאיתנו לא ממש מקשיב. אז נכון, הייתה אלימות, הייתה השתקה של המרחב הציבורי למשך שעות ארוכות, סוף סוף הזעקה והכאב נשמעו. זה הזמן לכפרה.

מחאת ההורים באשדוד/ צילום דור גפני

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר