מירב בנישו כילדה יחד עם סבתה ומשפחתה
סבתא שלי מגנה עלי כתמיד

זרעי קיץ נישאים ברוח ומעוררים זיכרונות

איך יצאה מתוכי ברגע קשה מישהי שאני פחות מכירה והפתיעה אותי? והאם אולי כדאי לאמץ אותה לעיתים? או שלא

פורסם בתאריך: 5.7.19 09:18

שמונה בבוקר. הולכת לכיוון הרכב. ריחות של קיץ מדגדגים באפי, מגרים את מוחי. אוהבת את הריח הזה. מחייכת. מדמיינת איך קבוצת אנדורפינים משתחררת במוחי, מרגיעה את נשמתי. הממזרים הקטנים האלה יודעים לשפר את מצב רוחי. מחבבת אותם.

משב רוח נעים מעיף תמונות וירטואליות לכיווני. הן לוקחות אותי בזמן למקום אחר, חודרות אותי. אני קולטת אותן באהבה. חופשת הקיץ בפתח. אני בת 10. ממביבה, סבתא שלי, תופרת עבורי ועבור אחיותיי בגדים מתוך מגזין ״בורדה״, תוך שהיא מלמדת אותי את נפלאות מכונת התפירה הישנה שלה. ראשית היא פותחת ומוציאה אותה כבדרך קסם מתוך קופסת עץ גדולה, ואז מסבירה לי איך להניע את הרגליים קדימה ואחורה על רגלית המכונה, איך למלא את הסליל בחוט ואז להשחילו לאחר מכן במחט המיוחדת בכיוון הנכון, מזהירה שהמחט לא תדקור את אצבעותיי. מגינה עליי כתמיד.

מסביבנו על הרצפה עשרות חתיכות של בדים, ובזמן שסבתי מלמדת אותי את רזי הנשיות, לשיטתה, הכוללים גם כיצד להטליא בגד ואיך לתקן גרביים, אני יושבת עליהם ומסתכלת עליה, מדמיינת בעיני רוחי את השמלה המושלמת איתה אגיע בתחילת השנה לכיתה.

 

מניעה את האוטו, בדרכי לאסוף את דוד שלי מבית הוריי. הוא הגיע לארץ במיוחד מוונצואלה, שם מתגורר ב-42 השנים האחרונות, לטפל באימא שלו. סבתא שלי.

מגיעים למחלקה הגריאטרית, כפי שעושה בשלושת השבועות האחרונים כל בוקר. מבחוץ הכול פסטורלי ושקט, עצי אזדרכת נעים באיטיות, מפינות ישיבה עולים מדי פעם קולות דיבור וצחוק. ריחות של קפה, חמאה ושוקולד עולים מהקפטריה הניידת ומציפים את האוויר. אילולא הפיג׳מות, התחבושות, הקביים וכיסאות הגלגלים, נדמה היה שאנחנו נכנסים לסניף “ארומה” בקניון המקומי.

קומה רביעית, זאת הקומה שלנו. המעלית נפתחת וחושפת עולם חדש. שונה ואחר. התאורה פלורסנטית, לבנה וקרה, ריח חריף של אלכוהול וחומר חיטוי מצליח בקושי לנטרל את ריח בית החולים.

פונה שמאלה אל החדר החדש אליו העבירו את ממביבה אתמול. בחדר עוד אדם מבוגר, הוא מוטל על מיטתו, בודד, ממתין לבואם של בני משפחתו. החדר שקט. רק המוניטור נותן אותותיו, מצפצף בקצב אחיד, מזכיר שיש עדיין חיים במקום הדומם הזה.

מתקרבת למיטתה של סבתי. לפני רוטינת הבוקר האינטנסיבית מסתכלת על קצב נשימתה. היא קצרה, “שטחית”, כפי שמסבירים הרופאים. מזכירה לי את התקפי האסטמה התכופים שלי.

"Hola, mi amor”, קוראת לעברה. הימים האחרונים לקחו לה את העברית, פתאום שפת האם שלה, ספרדית, היא השפה שהיא הכי מבינה. מלטפת את פניה. היא פוקחת את עיניה, מתבוננת בי במבט מעורפל. לאחר שניות ארוכות מחייכת לעברי חלושות. גם עכשיו בין תודעה לאיבודה מעניקה לי אהבה.

כמה רגעים אחריי אחות נכנסת ומבקשת ממני לצאת. זאת אחות חדשה. ראומה, שמה מופיע על דש מדיה. “אני לא יוצאת כשמטפלים בסבתא שלי”, מסבירה לה. אני נחושה אך רגועה. המבט בעיניה מספר לי שאינה אוהבת את הרעיון, אך אינה אומרת דבר.

היא מתחילה בטיפול ברגליים. שלושה שבועות בבית חולים, מסתבר, יצרו פצעים. הם תמימים למראה, אך עלולים להיות מסוכנים, כך נאמר לנו שוב ושוב.

ראומה מורידה את התחבושות מרגליה של ממביבה. אני מסתכלת על פניה של סבתי — מתוך כהות החושים שנמצאת מעווה את פניה. כואב לה. אני מתאפקת כהרגלי. מצפה שראומה תעבור ממצב טכני למצב אנושי.

ידיה מטעות, הן קטנות ועדינות, לא מספרות את התנועות הכבדות והגסות שלה. סבתי מתחילה להיאנח בכבדות. “בבקשה, אם אפשר, יותר לאט”, אני מבקשת. פחות רגועה. “תני לי לעשות את העבודה שלי”, היא עונה בלקוניות, משחררת בגסות עוד סיבוב בתחבושת שעל הרגל. “בבקשה יותר לאט”, אני מבקשת בטונים גבוהים יותר, עם מרווחים קבועים בין מילה למילה. ראומה לא עונה. רק פועלת במכניות שלא הייתה מביישת מוסכניק הגוהר מעל מכונית מקולקלת.

אני מרגישה איך לפתע מתרומם בקרבי גל צונאמי ענק. הוא מאיים לשטוף את כל מה שאני. את מי שאני. “אני מבקשת שתפסיקי לטפל בסבתא שלי”, מרימה את קולי. היא מסתכלת עליי, ראומה, “את לא תאמרי לי איך לעשות את העבודה שלי”, היא עונה. קצר. קר. מנוכר.

כבר לא צריכה להסתכל על פניה של סבתי. סבתי העוצמתית, הגאה, הדברנית, הכל כך עצמאית. גניחותיה הרמות מסבירות את שמרגישה. גל הצונאמי מתנפץ על שובר נפשי. בעוצמה. אוחזת בשתי ידיה של האישה הזרה הזאת שנוגעת ברגליה של סבתי. לא מפעילה כוח, מסיתה אותן מרגליה. “את לא נוגעת יותר בסבתא שלי”, צורחת.

לפתע בוקעת מגרוני צווחה אחידה — היא בונה מילים משל עצמה, מספרת את דעתי על הרפואה הציבורית, על המחלקה הגריאטרית, על האחות ראומה, כך גם דעתי על אימה. ועל אם אימה. קולי יוצא בהדף אדיר. הוא יוצא מתוך הקופסה השחורה שלי, שם סבתא שלי עומדת מעליי, מגינה, מזינה, מטפלת, אוהבת.

רופאים, אחיות, חולים ובני משפחה מתקבצים בחדר הקטן, מנסים להבין את פשר המהומה. מנסים להרגיע, להנמיך את הלהבות. רק דקות אחרי, כשאח אחד נכנס ומתחנן בפני האחות שתצא מהחדר ומבטיח שהוא יבוא לטפל בסבתי, הצווחה נאלמת. ממביבה לא מתלוננת כשמשה מטפל בה. גם אני לא. שלושה ימים לאחר מכן נפטרה. שלוש שנים חלפו מאז.

ריחות של קיץ שוב מדגדגים באפי, מגרים את מוחי. זה ריח הבית של פפאליאס וממביבה ברחוב קיבוץ גלויות ברובע ב’. ריח הפרחים האדומים בקצה השביל, ריח הגרניום באדניות הבית שלהם על אדן החלון. “תקטפו לי עטרשה”, תמיד הייתה מבקשת מאיתנו. ואנחנו ידענו לקטוף את הגרניום, מגישים אותו אל ידיה, והיא מריחה מלוא ריאותיה, נהנית מהכי פשוט של החיים.

תמונות וירטואליות עפות לכיווני. הן חודרות אותי, אני קולטת אותן באהבה. מחייכת. מדמיינת איך קבוצת אנדורפינים משתחררת במוחי, מרגיעה את נשמתי. היא מתגעגעת הנשמה. מתגעגעת מדי.
הממזרים הקטנים האלה מצליחים לשפר את מצב רוחי. מחבבת אותם.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר