צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

על הזיכרון המתפוגג של אילנה

החיים שלנו מבוססים על זיכרון, נדמה שהחיים בלי זיכרון חלולים. זה לפחות מה שחשבתי לפני שצפיתי באילנה ממן שאיבדה את הזיכרון בבת אחת

פורסם בתאריך: 27.6.19 19:14

למזלי לא נאלצתי להתמודד עם אובדן זיכרון—דמנציה אצל הקרובים אליי. אבל התכנית של רפי רשף “אינטימי” בשבוע שעבר עם אילנה ממן גרמה לי למחשבות ותחושות שלא הניחו לי כל השבוע.

המקרה של אילנה הוא מקרה ייחודי. לפני מספר שנים, כשהייתה בת 42, קיבלה מכה בראש בעת תרגול הרמת משקולות בחדר כושר ומאז איבדה לחלוטין את הזיכרון. למזלה נשארו לה מיומנויות מסוימות, אבל היא, שהייתה מנהלת אדמיניסטרטיבית של קניוני עזריאלי, לא זיהתה את כל מי שעבדה איתו, ואין לה מושג מה עשתה בעבודתה. כשהיא הולכת ברחוב וניגשים אליה מכרים שמחבקים ומנשקים אותה, היא לא יודעת מה רוצים ממנה. היא לא הבינה מי הגבר הזר שישן לצדה. מבנה אביב ביקשה שילך ולא יחבק אותה.

בעלה התומך מארקי לקח אותה לכל בתי המלון שבהם התאכסנו כזוג בטיוליהם המשותפים בחו”ל בתקווה שתיזכר במשהו, אך הזיכרון של אילנה נעלם לגמרי.

אילנה התאהבה בבעלה מחדש, למדה להכיר את ילדיה, למדה להתקלח, להתבונן ולהבין את השעון ועוד ועוד. בעלה סיפר לה על עצמה, והיא משלימה פערים. כל הזמן.

קשה לי לתאר את חיי ללא זיכרון. כל הכתיבה שלי מבוססת על העלאת זיכרונות מהעבר. איך אהיה מי שאני ללא זיכרון? הזיכרון נוגע לכל תחומי החיים. התחושה של להיות אילנה מפחידה אותי. בניגוד לדמנציה המתרחשת בהדרגה, כאן הזיכרון נעלם בבת אחת ולא חזר מעולם.

לא הייתי מוותרת על הזיכרון בשום מצב. הוא נותן לי משמעות, הוא עושה אותי למי שאני. אני סך הכול הזיכרונות שלי. זה ברור…

מה שהכי קשה בעיניי הוא אובדן זיכרון האהבות. מה אני אוהבת לשתות? מה אני אוהבת לאכול. מי היו אהובי נעוריי? עם מי התנשקתי נשיקה ראשונה? על מי חלמתי בלילות? איך הריח הגשם הראשון כשהייתי קטנה? אלו חברות היו לי בבית הספר? איך עברתי את גיל ההתבגרות? כל כך הרבה שאלות ללא מענה מתרוצצות במוחה הריק של אילנה.

גם אם לא הייתה לי ילדות מאושרת, אני נשענת על זיכרונות הילדות על בסיס יום—יומי. אני זוכרת איזו ילדה תמימה הייתי, יש בי כבוד לזיכרון הזה. כשאני מתבוננת בתמונות הילדות, אני זוכרת בדיוק את התחושה מה היתה הסיטואציה סביב עניין הצילום. זה נותן לי תחושת מלאות, תחושות זהות ברורות ועוצמתיות. יש קשר בין הילדה שהייתי לבין מי שאני היום. יש רצף בעל משמעות. אצל אילנה הרצף נקטע וקשה לשחזר אותו.

מעניין אם הייתה כותבת אלו תוצרים היו יוצאים לה, באיזו מין שפה הייתה משתמשת, איך הייתה מביעה את תחושותיה. במחשבה שנייה, זאת יכולה להיות הרפתקה מנטלית מעניינת, לעבוד על כתיבה ללא זיכרון. אלו דברים אחרים היו נכנסים לשיר, דברים חדשים? יש חיים ללא זיכרון, מסתבר!

לאימה של אילנה יש אלצהיימר, ושתיהן לא מזהות זו את זו. מתעתועי הטבע — נחסך משתיהן כאב רב. ואולי בכלל יש מקרים שלא כדאי לזכור, טרגדיות למיניהן שעדיף לשכוח, כביכול.

ניתן להיות אופטימיים דווקא בהיעדר זיכרון. מה שקיים הוא הכאן והעכשיו ואפשר לשמוח בו. בכלל, היכולת שלנו להיות בכאן ובעכשיו היא קשה לביצוע, כי אנחנו חושבים על העבר וחרדים מן העתיד. מאילנה נחסכה המורכבות הזאת. המציאות הרבה יותר פשוטה עבורה — לחיות את הרגע. ממליצים לנו להיות ברגע, ברוח הספר הידוע ”כוחו של הרגע הזה” (מדריך רוחני להארה מאת אקהרט טול).

הספר מלמד להבחין בפטפוט הטורדני המצוי באופן תמידי במוחנו, החי בעבר ובעתיד ולנטרל אותו כדי שנוכל לפעול מתוך השקט הפנימי המחבר אותנו להווה ולחופש.לאילנה אין בעיה להיות ברגע. הרגע הזה הוא הוודאות היחידה הקיימת בחייה. היא יכולה להיות במדיטציה תמידית. יש לה בכל זאת יתרונות עלינו. לנו יש קושי להתנתק מזיכרונות ולהימנע ממחשבות על העתיד, דאגות. חששות מעסיקים את רובנו רוב הזמן. אילנה פטורה מזה!

יש עולם שלם של זיכרונות שקשור לריחות. היכולת המופלאה שלנו לזכור ריחות מהילדות. את הריח של הסנדוויץ’ בתיק, את ניחוח הפריחה בדרך לליל הסדר, את ריח הזיעה של אימא ואבא, את הריח של העץ בקבינה בגוררת כשבאנו לבקר את אבא בנמל, את ריח השמן כששחינו במים העמוקים של הנמל, את הריח של הפירות שלקחנו בפלסטיקים לחוף הים, את הטעם של המים שבלענו במאבק עם הגלים בים, את התחושה של החול שנדבק לרגליים ולכל מקום בגוף, את הריח של הזפת שנדבקה לכפות הרגליים והורדנו אותה עם נפט…

את ניחוח הבושם הראשון שקנו לי, את הריח של הבדים מהם תפרה לנו אימי תחפושות, הריח של הקפצונים באקדח צעצוע כשהתחפשתי לבוקר במערב הפרוע, עוד ועוד, אין לזה סוף כשמתחילים להיזכר.
כל העולם הזה חתום בפני אילנה. היא מתחילה לצבור זיכרונות חדשים של ריחות.

הכול חדש לה, זאת תחושה של רעננות. אולי זאת הזדמנות להתחלה חדשה.

אפשר להתעכב על ההחמצה של חיים שלמים שהתפוגגו להם, אך אפשר להריח מלוא הריאות ולהתענג: ”אני חיה כאן ועכשיו”.

העיקר שאת חיה, אילנה!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר