צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

הר הגעש שלי

מה גרם לי להתפוצץ? כיצד הגיבו בבית? ולאן הלכו כל השנים בהם לימדתי את עצמי להגיב בשלווה ובשליטה עצמית?!

פורסם בתאריך: 14.6.19 09:22

“נו”. צרחה מפלחת את האוויר בשישי בצהריים בביתנו. מרגישה איך מעומק כדור הארץ הפרטי שלי מתחילה לצאת הצעקה הבאה. “לא נמאס לכם? כאילו כמה פעמים אני יכולה לומר את אותם דברים?” לוקחת נשימה עמוקה, מסתכלת על הפרצופים המבוהלים של ילדיי בוהים בי, יודעת שאתחרט על זה בעוד מספר שעות. אבל הלבה, אוי הלבה, היא מבעבעת עכשיו. ומי יעצור לבה שמעוניינת להתפרץ מתוך בטן האדמה?! “ומה נראה לכם? שכולכם תעשו בלגן, ויהיה רק אדם אחד שינקה ויסדר את הכול?” וגם: “אימא אחת יכולה להיות עבור 10 ילדים, אבל 10 ילדים לא יכולים להיות עבור אימא אחת”. זהו. עכשיו דממה. ושיבוא האמיץ שיעז לצייץ עכשיו.

בשניות הראשונות הזמן עומד מלכת. קיפאון תנועתי. הניידים שנמצאים בידיהם של ילדיי משמיעים צלילים מסרטון שפעל טרם ההפצצה. הם מושתקים ומונחים לצדם.

האווירה אט-אט מפשירה, וככל שנוקפות הדקות, הבית מתחיל לנוע שוב בפעימות מהירות יותר. הפצצה המטאפורית שלי שנזרקה לחלל הבית עושה את העבודה, ולבסוף מצליחה להניע את הילדים כולל חנוך, שסוחב פריצת דיסק מוגזמת מדי, לעזור לי.

די מהר, אולי מהר מהרגיל, רגשות האשם לא מאחרים לבוא. אחחח, וכמה שהם טובים אליי. מילותיי עוד מהדהדות בראשי, מכאיבות בגרוני מהעוצמה שבה עברו דרך מיתרי הקול, דואגות להניח מראה מול עיניי. איך שעות של צפייה מול ערוץ ההורים, קריאה מעמיקה של ספרים על חינוך נכון ומנות יתר של פרופ’ עמוס רולידר נשטפו במימיו הקולחים של הגיזר שנפתח לי מהנשמה?! איפה הרצון לחנך אותם לא ממקום של כעס, אלא ממקום של שליטה עצמית והעברת מסר חד וברור ללא איבוד שליטה?!

“מממההמממ”, מהמהמת לעצמי, “נשמע בול שזה מה שעשית לפני מספר דקות פה במופע האימים של מירב בנישו דרך ארליך — היית נינוחה, רגועה, היית בשליטה והפצת את תורתך כשאת ישובה בישיבה מזרחית ומשחררת ‘אוממממ’ אחד ארוך מתוך ריאותיך בזמן שאגודלך ואמתך חובקות האחת את השנייה ואז חובקות עולם”.

והמשפטים האלה שהשתחררו לי מהכספת. מאיפה הארסנל הזה? איך המוח תייק לי בפינה אחורית מרוחקת משפטי סבתות ששמעתי לא פעם עפים מעל ראשי בבית ויצאו ברגע הכי לא צפוי? איך זה שבעודי סוחבת את ילדיי בבטני, טפשת ההיריון לא מחקה לי אותם? הרי היא מחקה לי דברים הרבה יותר חשובים מזה.

הקווץ’ הזה שיש לי עכשיו בבטן נורא עושה לי חשק לשכנע את עצמי שהעצבים האלה הם בגלל גורמים אובייקטיבים, כאלה שמגיעים מבחוץ, מהצרות של החיים האמיתיים. ובגלל זה אני במתח. אולי בלחץ. מנסה להשתיק את המצפון שהתיישב לי בתוך חדר בלב ועושה לי קולות של נו נו נו.

זה לא עוזר. מזל בתולה אלוף הביקורת, מוריד את הסיכוי לפיוס עצמי בשעות הקרובות.

ממשיכה לדבר עוד קצת, ספק עם עצמי, ספק איתם. ש״כבר אי אפשר ככה״ וש״אולי כל אחד ינסה לדאוג למרחב הפרטי שלו, וככה יהיה יותר קל״ וגם ש״זה יותר נעים להסתובב בבית מסודר״. הטון כבר מפויס. בא לי לחבק אותם. לומר להם סליחה. שלא התכוונתי לכעוס ככה. גדול.

ממתינה עוד כמה דקות לחדד את הנקודה. מתבוננת בהם תוך שאני ממשיכה לארגן את הבית. ״יואו, תראו מה גדל לאימא על הפנים״, חנוך מעיר את תשומת ליבם של הילדים לחיוך הקטן-קטן שהתפשט על פניי. רוצה להחזיר במבט מאיים, אבל הוא כבר התנדף מזמן. חושבת לעצמי שגם לי בא לחשוב ש”זה לא אני, זה הילד הרע שנכנס בי בפנים. כשקצת אגדל, יעזוב אותי וחסל”.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר