צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

מעברים, או: איך מתמודדים עם שינויים?

לאחרונה מעסיק אותי עניין המעברים בחיינו. חיי אדם הם סידרה של מעברים. בכל מעבר יש כאב — כאב הפרידה. אבל יש בו גם הזדמנות חדשה

פורסם בתאריך: 7.6.19 11:41

המעבר הקרוב שלי לדירה אחרת מטיל עליי צל כבד. עליי לצאת מאזור הנוחות שלי, לאבד שליטה במידה מסוימת ולהפקיר את נפשי ללא נודע. אני יודעת שיהיה טוב ואולי אפילו טוב מאוד, אך עדיין בחרדה. עליי לכבד את הקצב שלי. חשוב לי להתאבל על הדירה שאני עומדת לעזוב. זה שלב הכרחי עבורי. היה לי כל כך טוב פה! נדמה לי שלא יכול להיות יותר טוב מאשר היה לי פה.

אני זוכרת שלא אהבתי דירות מסוימות שגרתי בהן במהלך השנים. חוסר הפרגון כלפי הדירה לא בא ממקום של חוסר שביעות רצון מהדירה דווקא, אלא מהדהוד הנפש שלי בדירה. איכשהו היה נתק ביני לבין הדירה. לא אהבתי אותה גם בגלל הנוכחות שלי בה. זה אבסורד, אבל זה מה שהיה. בנסיבות אחרות, בתקופות אחרות, יכולתי לאהוב אותה יותר. אנחנו משתנים, והצרכים שלנו משתנים. כדאי להיות ערה לדבר. כמו בקשרים, כפי שכבר כתבתי בטור זה, לא הדירה אשמה, אלא מה שקורה ביני לבינה. האיכויות שהיא מוציאה ממני.

מעברים — מה זה בכלל? היצור האנושי מטבע ברייתו עובר בין דבר לדבר כל חייו. כשהעובר נמצא ברחם, הוא נמצא בתקופת מעבר לקראת הלידה והיציאה לחיים. כל תקופת התפתחותו כתינוק הוא נמצא במעבר לקראת היותו ילד. הילדות היא תקופת מעבר לגיל ההתבגרות וכך הלאה.

כל הזמן אנחנו לקראת התקופה הבאה. השלבים האנושיים כל כך מוגדרים וידועים מראש, שאם מסתכלים עליהם בצורה יבשה ועניינית, מבינים שאין לנו זמן, יש כל כך הרבה עבודה לעשות, והנה, הנה, השלב הבא כבר מגיע.

“מעברים קשים לי”, כתבתי פעם באחד השירים. מסתבר שאני לא לבד. כולנו מתקשים לעבור משלב לשלב, נצמדים למוכר, לבית, לרהיטים, לחפצים, לכל מה שאפשר לקבע, אנחנו צוברים כל כך הרבה עד שבסוף הדרך אנחנו נשארים עם שקית ניילון, ובה מספר חפצים חיוניים בלבד.

חיי אדם הם סדרה של מעברים: המעבר מעונה לעונה, מיום ליום, מחג לחג, משפה לשפה, ממקום למקום. בכל מעבר יש כאב — כאב הפרידה. בכל מעבר שכזה אנחנו סוגרים פרק ומתחילים פרק חדש. זה מפחיד. אני נוטה להיאחז בקיים ומתקשה לקבל את השינויים הבאים עליי לטובה. כל שינוי הוא מבורך כי הוא מביא בכנפיו התחלה חדשה שתחשוף אותנו לגירויים חדשים, לחוויות מיטיבות ולזוויות ראייה נוספות שלא עלו בדעתנו קודם. אבל אנחנו מגנים על עצמנו, לא עכשיו, אולי בהזדמנות אחרת, אולי אף פעם לא, תעזבו אותנו בשקט.

החיים כופים עלינו את המעברים, הם מספקים לנו את ההתמודדות עם השינוי.

איך לומדים לחיות עם מעברים? פשוט חווים אותם, כפי שהם, עם כל מה שזה אומר. גם לנוקשים ביותר שבינינו נכונו אתגרים הקשורים לשינוי. זה לא מדלג על אף אחד. המציאות היא בית הספר הטוב ביותר עבור כולנו!

יש כאלה שמכורים לשינויים, הם נמצאים בקוטב השני. כל החיים שלהם הם שינוי אחד גדול. הם לא נאחזים בחפצים, אלא משתעשעים איתם, הם לא נצמדים לבית, למקום קבוע, אלא הם הנוודים הנצחיים שזזים מיעד ליעד ללא היצמדות למוכר. הנוודים האלה מחסנים את עצמם כנגד פרידות. כביכול, שום דבר לא חשוב חוץ מהדברים החיוניים. אבל גם הטכניקה של “לא כדאי לצבור כי אני כבר נוסע”, מתגלה כבעייתית לא פחות מזו המקדשת את החפצים.

תמיד נזדקק למסמכים כלשהם, לחפצים מסוימים שיקרים לנו, לזיכרונות.

אני נאחזת בספרים שלי, הם מגנים עליי באיזושהי דרך. כשאני מוקפת בספרים שלי אני כביכול לא פגיעה.

הגענו למילת המפתח — פגיעות. פגיעות היא שם המשחק. אעשה הכול רק כדי לא לגלות פגיעות. בתהליך של מעבר דירה את נעשית פגיעה יותר, חשופה יותר.

על מה את מדברת? יש כאלה שנפגעו באמת. אלה שביתם נשרף בשבוע שעבר, בשריפות שנגרמו בשרב הכבד. ברגע אחד מפעל חיים יורד לטמיון. פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, משפחות שלמות מוצאות את עצמן בלי כלום. עולם שלם של זיכרונות נגדע מבלי שניתן לשחזרו. נכון שזאת הזדמנות ליצירת שינוי עבורם, אבל המחיר, המחיר כבד כל כך…

מה אני מתלוננת? מצבי טוב לאין ערוך, הבית שלי חי וקיים!

מה זה בית? שאלה גדולה! (רק אתחיל לגרד את התשובה שלי, עוד אחזור לנושא) בית הוא המקום בו חיה הנשמה שלי. הוא לא הבית הפיזי הסובב אותי.

לא הרהיטים היקרים שקניתי. הוא הרוח הנושבת בתוך נפשי. הוא המקום בו אני מזהה את עצמי. ברגע שאני עוברת לבית חדש, אני נאלצת לברוא את עצמי מחדש. לא הכול טכני, הרוח שהולכת איתי תסייע לי ליצור מחדש את הבית שלי.

קשה לקבל שדבר חומרי כמו מעבר דירה מכיל בתוכו כל כך הרבה רוח. כביכול את מעבירה את כל חפצייך למקום אחר, אך למעשה את יוצרת סביבך סביבה אנרגטית חדשה, וזה עניין מורכב.

הגוף שלי הוא בית בפני עצמו. הגוף שלי יכול להיות מקום מלבלב המכיל את האישיות שלי ומאפשר לה להתפתח, ומצד שני יכול להיות בית כלא שלוכד אותי בין כתליו. בית הוא הרחבה של הגוף הפיזי. המקום בו את חיה יכול להיות כל מקום ובלבד שתעשי אותו שלך.

במשך שנים לא כתבתי בבית שלי, הייתי זקוקה להשראה מבחוץ, אבל היה רגע שיצא לי שיר בתוך הבית שלי, והנה הוא לפניכם, מוקדש באהבה לביתי הישן.

(מתוך ספרי האחרון: "אם לא היה פה מעקה הייתי עפה" שיצא ב-2016)

  *

 כַּמָּה טוֹב

לַעֲקֹב

מִקָּרוֹב

אַחַר הָאוֹר הַמִּשְׁתַּנֶּה

אַחַר הַצָּהֳרַיִם

 

אֵיךְ הַיּוֹם חוֹלֵף

מִתְחַלֵּף

 

הַצִּפּוֹרִים בָּאוֹת

הָעֲנָפִים נָעִים קַלּוֹת

בַּחַלּוֹנוֹת

 

הַוִּילוֹנוֹת

מְטַפְטְפִים אוֹר חֲלָבִי

 

הַכִּסְּאוֹת

מְקַבְּלִים אֶת

קַו הַמִּתְאָר שֶׁל גּוּפִי

  

הַסְּפָרִים

הַמּוּזִיקָה

 

 הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן

שֶׁכָּתַבְתִּי

בַּבַּיִת שֶׁלִּי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר