צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

מי אמר לך שאת כותבת טוב?

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לכתוב. גדלתי בבית ספוג אמנות, ובכל זאת התקשיתי לממש את שאיפתי העמוקה במשך שנים ארוכות. אולי זה גם בגלל אותו משפט של אימי מאז

פורסם בתאריך: 8.5.19 11:11

לא כולנו מכירים את עצמנו. לרבים מאיתנו אין מושג מיהי הנפש שלנו, למה היא זקוקה ומה מזין אותה.

מקומה של הנפש הולך ונחלש בעולם שלנו. אנשים מצטלמים במיטבם לסלפי ולא מעניין אותם מה באמת מתרחש בפנים, העיקר להיראות מצוין. ההזמנה להיכנס פנימה נענית שוב ושוב בשלילה. מאמץ נפשי הוא מילה גסה. אם כבר להתאמץ, אז בחדר כושר. את השרירים רואים, גם את הריבועים, הנפש מסתתרת אי שם. מי אמר שהיא בכלל קיימת? בשביל מה את חופרת? זה בזבוז זמן!

נוחות מקסימלית היא שם המשחק, העידן שלנו מקדש את האינטרס האישי. מי יסייע לנו לממש את שאיפותינו הכמוסות הטמונות בעומק נפשנו? איך נוכל לגדל את ילדינו בלי להכיר את נפשם? איך נכיר את נפשם אם לא נכיר את עצמנו?

תמיד רציתי לכתוב, גדלתי בבית ספוג אמנות, ובכל זאת התקשיתי לממש את שאיפתי העמוקה, במשך שנים ארוכות.

המשפט ששמעתי בילדותי, גם אם לא נאמר בפירוש, היה: ”את לא מספיק טובה כמו שאת. את צריכה לקבל אישור מאחרים שיגידו שאת טובה!”

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אימי היקרה עשתה מה שידעה לעשות — לדחוף קדימה. קיבלתי ממנה אמנם את המסר שאני מוכשרת בכתיבה, אך המסר הזה היה מהול באמביציה שלה ובתחרותיות שניסתה להדביק אותי בה. כוונותיה היו טובות, אך הצבת יעדים כמו פרסום לא הייתה נכונה לי באותה נקודת זמן. זה היה נכון לה כאם גאה בבתה המוכשרת, אבל לא התחולל זיהוי אם אני בשלה לשלוח שירים לפרסום.

בעידודה של אימי מיהרתי לשלוח שירים, עוד לפני שהבנתי את המשמעות של פעולה כזאת.

אני זוכרת את המבוכה שלי כשהייתי בת 12 אחרי שפורסם ב”מעריב לנוער” השיר הראשון שלי. הרגשתי חשופה, לא היו לי הכלים להתמודד עם זה. העובדה שרובינזון, מנהל בית הספר היסודי גאולים, פנה אליי כשהגשתי לו את המבחן במתמטיקה והתייחס לזה שאני כותבת שירים, הטרידה אותי מאוד. לא היה לי ביטחון כדי לעמוד מולו עם המילים שלי. השיר שפורסם נפתח במילים: “התרגעות עם ליל, מחשבות עוטפות… מין רכות אופפת, עיניים נסגרות” והסתיים במילים “ואור מסנוור ללא בריחה”. למעשה תיארתי תהליך נפשי, אך לא הייתי מודעת לזה.

פרסמתי שיר אינטימי וקטן, ובלי שהתכוונתי היה נחלת כולם, פתאום.

הייתי לבד מול היצירה שלי והצורך לעמוד מאחוריה רק הקשה עליי. הניצן הקטן היה ראוי לטיפוח איטי וסובלני, ממש כפי שהנסיך הקטן הגן על השושנה שלו בפעמון זכוכית. צריך לטפח את הניצן האמנותי, אך בלי להעמיס עליו את הצרכים שלנו כהורים, מחנכים או מבוגרים הנמצאים בסביבה. יש משמעות לכל תגובה שלנו כלפי ילדים יוצרים, הכול נצרב בעורם העדין ומכתיב את עתידם.

אחד האויבים הגדולים של כולנו הוא הטלת ספק ביכולותינו על ידי הסביבה הקרובה שלנו. בילדוּת מספיק שמבוגר משמעותי סביבנו יטיל ספק באמונה שלנו בעצמנו כדי שכנפינו יקוצצו, לא ימריאו אל העתיד ויתבצרו בעבר שלנו.
כילדים, אנחנו קוראים אותות ומסרים שאינם נאמרים, אך מועברים אלינו ישירות. כך אנו מוצאים את עצמנו במגננה תמידית.

ההתקפה כלפינו באה מבפנים בעקבות התקפות חוזרות ונשנות מבחוץ. הילד או הילדה לומדים להפנים את המסר והופכים להיות חדורי ספק לגבי עצמם, דבר שיעכב את התפתחותם מכל הבחינות.

היום כמנחת סדנאות כתיבה לילדים אני חשה אחריות כלפי הנפשות הצעירות הזקוקות לכיוון, התייחסות ורגישות. בדרך כלל הסדנאות מובילות לפרסום השירים בחוברת שירי הסדנה, אך זה נעשה בהדרגה, מתוך בחירה וכבוד לקצב האישי של כל תלמיד או תלמידה. העובדה שמקיימים אירוע סיום בסוף הסדנה וכל משתתף או משתתפת מגיש את התוצר שלו/ה מסייעת להעצמת נפש התלמידים והתלמידות. עוברים פה תהליך של מעבר מחוסר ביטחון ביכולות שלי עד עמידה זקופה מאחורי המילים שבחרתי, המילים המאפיינות אותי, המילים הנכונות לי, המשקפות אותי כיוצר/ת צעיר/ה.

אחד הקשיים הגדולים הוא ההשוואה. אנחנו כל הזמן עסוקים בהשוואות: מי כותב יותר טוב? למי יש אוצר מילים גדול יותר? מי מצליח לכתוב יותר שירים? מי מצליח להרשים את כולם? מי זוכה בתשומת הלב של המנחה?

קודם כול אני נותנת להם אישורים חיצוניים, אך דוחפת אותם לקבל מעצמם אישור פנימי. הכיוון של האישור מבפנים החוצה הוא כיוון משמעותי וחשוב, המחייב הקשבה לעצמי. התפיסה הבאה מתוך כיוון זה מאפשרת ענייניות בעבודה על הכתיבה ובשיפור התוצר. העיסוק הוא לא ב”כמה אני שווה?” אלא ב”איך אפשר לדייק את הכתיבה שלי?” ההתייחסות היא לגבי עצמי ולא לגבי האחרים. כך הופכים האחרים לכוח המסייע לי לשפר את השיר שלי ולא ליסודות המאיימים על עצם קיומי.

אני מנסה להתייחס לחוזקות של הילדים ולא לחולשותיהם. משתדלת לא להטיל ספק, למצוא את הייחודיות של כל אחד, את הצליל המסוים המאפיין אותו, מבקשת לפגוש את מה שעושה אותו למה שהוא, את הגוון הספציפי שלו, שהוא רק שלו.

הכוונה אינה לקדש את כל מה שהילד כותב, לתמוך בכל פיפס שיוצא לו. יש להעריך את הגרעין הנפשי של הילד ולכוון אותו לקחת אחריות על עצמו ועל תוצריו. זוהי הזמנה פתוחה להיכנס פנימה ולבדוק מה מתרחש שם.
בעידן המסכים הזמנה זו נראית בהתחלה מוזרה ובלתי אפשרית. מה פתאום להיכנס פנימה? מה זה נותן? ברור שלהעלות סטורי באינסטגרם זה יותר סבבה.

כמובן שזה לא פשוט, נדרש שינוי אמיתי בנקודת המבט. מניסיון, גם כיום ילדים שמחים לדבר על רגשותיהם ולצלול לתוך נפשם!

אחרי שפרסמתי חמישה ספרים והקריירה שלי כמשוררת עדיין דשדשה, אמרה לי אימי את המשפט: “מי אמר לך שאת כותבת טוב?” משפט כזה היה מסרס אותי לחלוטין כילדה. כאישה בוגרת, יכולתי לעמוד מול האכזריות שבמשפט מיותר כזה ולצאת נגדו. ובכל זאת, אין חיסון כנגד מילים פוגעות, ואני זוכרת עד היום את המשפט האומלל הזה.

נכון שרצוי לקבל הד לעשייה שלנו, ולא לצוף בעולם בלתי מוגדר. אבל כשזה לא קורה, מוכרחים להבין, לעולם יש את הדינאמיקה שלו, כך גם ליצירה שלי.

כל עוד אני מתמידה ונותנת את ה—100% שלי, זה ממש לא משנה מה מישהו אמר על הכתיבה שלי: לטוב או לרע. זה שלו, זה לא שלי.

ברור שרוצים לקבל תגובות טובות, זה חיוני והכרחי להמשך הכתיבה, אבל הכוח עצמו נמצא בתוך היצירה. לכן חשוב להוציא ספר, גם אם נדמה שספרים עברו מן העולם. להוציא ספר מגובש הממצה את המאמצים שלי בכתיבה זאת ברכה אמיתית.

לקרוא ולכתוב הן חוויות מכוננות הקשורות זו לזו. נכון שרבים לא קוראים, אבל ההפסד הוא שלהם. כדי לכתוב טוב מומלץ קודם כול לקרוא. בהצלחה!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר