החללית בראשית כבר הפכה לחדשות ישנות, אנחנו כבר מסתכלים הלאה, לבראשית 2. ובכלל נראה שהקצב פה עולה ושום דבר לא הולך להירגע למרות שכבר עברנו את הגרוע מכל – מערכת בחירות מתישה ומיותרת.
בתרבויות רבות זמן האביב מסמל התחדשות והיטהרות וככזה הוא מעורר מוטיבציה לשינוי וטיהור רוחני המיושמת לעיתים בניקיון יסודי. זה מסביר אולי את ניקיון הפסח שלנו שהתחיל מציווי על הוצאת חמץ ועבר לפסים רדיקליים של ניקיון כמעט אובססיבי שכבר מזמן עבר את עניין החמץ.
גם עניין המזון השונה בחג הפסח והימנעות מדגן מתכתבת עם הנהגות דומות בתרבויות אחרות – ניקוי רעלים כפי שמופיע במסורות המזרח הרחוק, והוא נעשה לרוב בתקופת האביב.
העניין המשמעותי ביותר בחג הוא עניין החירות. זהו גם אחד משמותיו של חג הפסח. קריאה בהגדה ובפרשות המתארות את יציאת מצרים מתכתבת עם התהיות העולות לגבי המונח הזה. מהי חירות אמיתית? מהן גבולותיה? עד כמה רשאי האדם הפרטי לנהוג בחירות בתוך חברה בעלת פרטים רבים? היכן מסתיימת החירות ומתחילה פריקת העול?
ההגדרה העמוקה של חירות היא לאו דווקא לעשות מה שהלב שלי אומר, היא משולבת בהרבה שכל ומבוססת בעיקר על איזון בין רצון לרציונליות. אגדה עממית מספרת על נפוליאון. לילה אחד בזמן שכבר שכב במיטתו, התעורר בו חשק לאכול דבר מה. האינסטינקט הטבעי שלו היה לגשת לחדר הסמוך ולאכול, אך במחשבה שניה חשב על כך שאין זה נאה למלך לנהות אחר גחמות ליבו. כשחשב על כך שוב תהה האם אין זו העצלות שהשאירה אותו במיטה.
כך קם נפוליאון ממיטתו, ניגש לחדר הסמוך אל מקום המזון שרצה, וחזר למיטה בלי שאכל.
אני רחוקה מעמדתו של נפוליאון, לא מרגישה מספיק גדולה כדי לחשוב שאני גם יכולה להתגבר על דחף גשמי דוחק, וגם להוכיח לעצמי שלא מדובר בעצלות אלא במאבק עצמי טהור.
אני מדחיקה את עניין ניקיון הבית כדי לא להשתעבד אליו, ומקיימת רק את הציווי ההלכתי של ביעור החמץ. מדובר בעצלות וחוסר חיבה לעבודות הניקיון, אבל מדובר גם בהכרת גבולות הכוח שלי.
בתוך כל זה אני מנסה לבער את תחושת החמיצות של התרסקות החללית, שריפת הענק בנוטרדם ומתחילה בניקוי רעלים פנימי, כי האמירה החשובה ביותר שנאמרה בהקשר של שני המקרים הללו היא – אין לנו פריוולגיה להשתהות באבל, מיד מתחילים מחדש.
