עצי שקמה בחולות אשדוד. צילום: אורי קריספין
עצי שקמה בחולות אשדוד. צילום: אורי קריספין

אשדוד עירי האהובה: איך למדתי לאהוב את אשדוד

כן, כן, זאת הכותרת שלי. אשדוד, שאותה לא אהבתי בילדותי, שסבלתי בה ורק חיכיתי שאוכל לעזוב אותה, מהווה לי היום מקור השראה המוליד מעיין נובע ואינסופי של יצירה

פורסם בתאריך: 12.4.19 21:14

עברתי תהליכים ביחס שלי לעיר שבה גדלתי מגיל חמש. היום אני מאושרת לחיות באשדוד. כאמנית כל הזמן שואלים אותי למה אני לא מתגוררת בתל אביב, בירת התרבות הישראלית. גרתי שנים בתל אביב. היו לי שם שנים יפות של עשייה ותהודה אמנותית, אבל מיציתי אותן. הרעש, הלכלוך, חוסר הסבלנות, הצפיפות ויוקר המחיה העיקו עליי. חוף הים של תל אביב, על צבעיו העזים וגווניו האנושיים, סיפק לי השראה תמידית. כשעברתי להתגורר בפריז לשנה התגעגעתי לחוף של תל אביב. אשדוד הייתה מחוז ילדות רחוק.

כשהייתי בת 37, נסיבות החיים החזירו אותי בעל כורחי לאשדוד. עברתי משבר נפשי כשגרתי בתל אביב, והוריי לקחו אותי תחת חסותם ונתנו לי לגור בדירה בביתם ברובע י”א באשדוד. חשתי תבוסה. חזרתי על ארבע מהעיר הגדולה שבה לא הצלחתי. עברתי שנים של ייאוש. רק הכלבה השחורה בסי עזרה לי לשמור על שפיות. הטיולים איתה בפארק היו מזור לנפשי. לא עבדתי תקופה ארוכה, ליקקתי את הפצעים הפיזיים והנפשיים והתאבלתי על חיי שנגדעו.

האשמתי את אשדוד בעיכוב שבהתפתחותי. זרקתי על אשדוד את כל מה שהפריע לי בחיים. אשדוד הייתה אשמה בכול. טענתי שגדלתי במקום הלא נכון, ולכן נקודת הזינוק שלי התחילה נמוך מאחרים. לא הבנתי שהסביבה היא רק גירוי, וניתן לעבוד איתו בכל מיני צורות. נכון שהשנים הראשונות הן השנים המעצבות והמשמעותיות להמשך חיינו, אבל ניתן להתפתח גם בסביבה חונקת כשיש כלים נפשיים מדויקים, מספיק שיש דמות מבוגרת אחת שמעודדת. לצערי, לא פגשתי דמות כזאת באשדוד בשנים הקריטיות של הבלבול וחוסר הכיוון. היום אני רואה את זה כמבחן שהיה עליי לעבור בעצמי ללא עזרה כדי שאוכל להפוך למנטורית שעוזרת לאחרים ודווקא באשדוד.

הזיכרון הראשון שלי מאשדוד, שאליה הגעתי עם ממשפחתי בתחילת שנות ה—60, הוא החולות והשממה. החוויה שלי הייתה שהשממה היא לא רק פיזית, אלא גם רוחנית. תרבות הייתה מילה גסה. כשהביאו קונצרט לבית הספר, הילדים זרקו על הנגנים עגבניות… החוויה שלי הייתה שהכול סגור, לא מאפשר, מוגבל, מנותק. לכל אירוע תרבותי היה צריך לנסוע למרכז.

אשדוד הייתה עיר פיתוח. כיוצרת לעתיד, לא הייתה לי תמיכה רוחנית. בית הספר הציע מה שהציע. אריה אזולאי הקים מפעל מבורך לתלמידים מצטיינים — חוגי מדע שנקראו “מעלות”, אבל בתחום הספרות לא הייתה פעילות. בגיל 16 נאלצתי לנסוע לתל אביב לגלריה גורדון להרצאות שהפיחו בי רוח חיים והציתו בי את אש היצירה, שהבשילה רק מאוחר יותר.

היום ברור לי שמקומי באשדוד — עיר נפלאה בעלת רצועת חוף נדירה ביופייה, עשירה בעשייה תרבותית, עיר שיש בה אופקים ומרחבים.

אני גאה לומר שאני מתפרנסת בכבוד מהנחיית תהליכי כתיבה מול יחידים וקבוצות, ורבים מתלמידיי הם מאשדוד. בתחילה חשבתי שאוכל להתפרנס רק מתלמידים מחוץ לעיר. גם זה היה תהליך שעברתי. הדעה הקדומה נגד אשדוד הייתה מוטבעת אצלי כל כך עמוק, שהתקשיתי להאמין שאמצא באשדוד אנשים שיהיו מוכנים לשלם על תהליך כתיבה מתגמל נפשית ולא חומרית. התבדיתי. יש לי היום קהילה חיה ובועטת שמזינה אותי על טהרת אשדוד. זה לקח שנים ההבשלה הזאת. היה נוח להאמין שאין נביא בעירו. שאין לי מקום של כבוד בעיר שבה גדלתי.

בשנים האחרונות, בתמיכתם של מוטי מלכא וסמי שלום שטרית, אני מנחה כל שנה אירוע גדול במסגרת פסטיבל אשדודשירה, שעליו אני שוקדת חודשים.

פשוט כשהיה לי ברור מי אני, ולא הייתי לכודה בתחושת הקורבנות שלי כמשוררת שלא יודעים להעריך, אנשי המפתח זיהו את היכולת שלי ונתנו לי מקום. בצניעות וללא קשירת כתרים לעצמי פילסתי לי את הדרך.

זה לא יכול היה לקרות קודם, ללא ספק. היה עליי להבשיל ולתפוס את עצמי ואת הסביבה בצורה חדשה ומפרה, בגישה חיובית, ולהשתחרר מהמטענים הישנים.

אני יודעת שלרבים מתושבי אשדוד יש השגות על החיים באשדוד. העיר יקרה, לא מספיק נקייה ולא מספקת מספיק מקומות עבודה ביום ובילוי עבור צעירים בערב. אבל לדעתי, אם תתרחש אצל כל אחד מתושבי העיר בדיקה אמיתית של לא רק מה העיר מציעה, אלא מה כל אחת יכולה להציע לחיי העיר, אם הגישה תשתנה, ישתלבו בעיר עוד אנשים טובים.

ניתן למצוא רעיונות מקוריים לגבי פרנסה, בעיקר לצעירים. מרכז כיוונים בסיטי, מרכז תוסס לצעירים בניהולה של אתי לוגסי, פועל רבות לשילוב צעירים בעיר.

הפעילות המבורכת במרכז כיוונים מתקיימת בעידודו הפעיל של יניב קקון, המשנה לראש העיר. לפני עשר שנים עבר יניב תהליך בהנחייתי כמשורר צעיר, כשעבדנו על שיריו הראשונים. ערכתי את ספרו “שכונה”, שיצא ב-2010 ואף זכה בפרס רמת גן. הספר כולל יצירות של אמני אשדוד, שיניב התעקש לשלב ולממן בעצמו. אני זוכרת שהתפעלתי מהחזון שלו כבר אז. הספר “שכונה”, שהוא ספר שירים, כולל גם נספח של מאמר חברתי מאת יניב. המנהיג שבו הבשיל בהשראת התהליך, והוא למד להתעקש על עקרונותיו ולהכיר את עצמו.

סדנאות כתיבה בהנחייתי במרכז כיוונים נמצאות כבר בתכנון, ואשמח להיות בקשר בנושא עם המעוניינים והמעוניינות. בהצלחה בתהליכים שאתם חווים!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר