אבי גבאי וחברי העבודה לאחר תוצאות המדגם בערב הבחירות. צילום דודו בכר

חמרמורת או האנגאובר: היום שאחרי הבחירות

אזרחי ישראל אמרו את דברם ובמחנה השמאל, ההולך ומצטמק, נדרש חשבון נפש. בעיקר של אותם מצביעים שנהו כעדר אחר תקוות שווא

פורסם בתאריך: 12.4.19 20:50

ימי בחירות הן כמו מסיבה, הרבה אדרנלין מתפרץ באותו יום. המשך להתנעה מוקדמת בתקופה שלפני, והשיא כמובן מגיע בערב כשמגיעים המדגמים של ערוצי הטלוויזיה. עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את השורות האלה בלילה, אחרי יום מותח ועדיין לא הלכתי לישון. ממתינה במתח לתוצאות האמיתיות. וכשיגיע הבוקר העפעפיים כבדים והראש כואב. כמו בוקר שאחרי לילה מלא אלכוהול. כל התחושות מועצמות, אם זו עצבות וכעס או שמחה וצהלה. הכול מועצם מעבר לכל פרופורציות. מין האנגאובר לא מובן, כי אין כאן אדי אלכוהול אמיתיים, רק תחושות מדומיינות.

עדיין אין את כל התוצאות, רק חלקיות, אבל המגמה ברורה. אפשר כבר לסכם את המצב. וכמו אלכוהוליסט שלא יכול להתנתק מהבקבוק, כך אני מחוברת לשידורי הטלוויזיה. אותה ברברת של פרשנים ויועצים, שהתחילה לפני חודשים, ממשיכה לתוך הלילה. מילים נזרקות לאוויר ללא רחמים, שוחטים או מלטפים כל פרשן לפי דעותיו הפוליטיות. מה שמשעשע בערוצי התקשורת שאף הם מתחרים על בחירת הציבור בכל מיני פעלולים של אולפנים שקופים ומרחפים, שמסמלים יותר מכול את הריקנות והשטחיות של חיינו. הכול צריך להיות נוצץ ומבריק, כאילו אי אפשר לדווח באולפן הרגיל. ועל הסקרים יוצרי אווירת שווא אני לא רוצה להרחיב.

הגעתי לשלב העייפות. כל כך הרבה שנים של פעילות בצד השמאלי של המפה הפוליטית ללא תוצאות. כשאני משוחחת עם אנשים, מסתבר שהם מסכימים עם דעותיי, אבל ממתגים את עצמם בימין. תוצאות האמת ממשיכות לזרום, ואני ממש לא מאמינה למה שקורה. מים חמוצים של כרוב כבוש, כדי להקל על הסחרחורת והבחילה כתרופה להאנגאובר, לא יעזרו לי עכשיו. אין שום דבר שיפיג את המועקה שיושבת לי בבטן.

בראשי מתנגנן השיר “כי אין אהבות שמחות” עם קולו של יוסי בנאי. זהו שיר מתורגם של המשורר הצרפתי בראסנס. רק שהמילים מתחלפות לי, כי אין פוליטיקות שמחות. באהבה דווקא מצאתי אושר. לעומת זאת, בכל מה שקשור למעורבות פוליטית ובחירות ידעתי הרבה יותר אכזבות. אני לא מאמינה לזרם התוצאות שממשיך להגיע. משפשפת שוב את העיניים. פתחתי חפיסת שוקולד, אבל הייתה זו חפיסת שוקולד מריר. כל פעם זה קורה לי מחדש. תחושת האכזבה וההחמצה.

השלב הבא זה הפנמה. הרצון להפיל את ביבי הביא אנשים להקריב את השמאל כולו לטובת רשימה ללא אידיאולוגיה שהפיחה תקווה ומצג שווא.

אוסף של אנשים טובים. אין לי ביקורת אישית אליהם. הביקורת שיש לי היא לסחף של אנשים אחר משיח שקר. כי הדבק שמחזיק את הרשימה הזו רופף. ואמונה במשיחים רגעיים יוצרת משיחי שקר. חברים שלי, שמאלנים, הכניסו לכנסת אנשים מזוהים עם הימין על חשבון הרס השמאל הישראלי.

אי אפשר לקטר כל הזמן וצריך גם ביקורת עצמית, נתחיל ממפלגת הבית שלי. רעיון הפריימריס היה מטומטם. בזבוז כוח ומשאבים. הציבור הישראלי לא מתעניין בתהליכים דמוקרטיים, אלא בכוכבי ריאליטי. בשמאל הרחב יותר, חבל שגבאי התנגד לאיחוד מפלגת העבודה ומרצ — מה שהיה נותן תחושת חידוש והתחלה של שמאל חברתי מדיני רחב. השמאל צריך להרים את הראש ולצעוק שהוא שמאל בלי לגמגם. אנשים אוהבים עוצמה.

אזרחי ישראל, המלכתם לכם מלך, אתם מאושרים שיש לכם מנהיג חזק, אבל צר לי לאכזב אתכם. החוזק שלו הוא אשליה. אתם החלשים, אתם מפחדים לחשוב לבד, אתם מסתתרים מאחורי הסיסמאות הנבובות שלו. הוא באמת המלך שלכם, ואתם נתיניו ועבדיו. ומי ששמח לאידי וחושב שאני סובלת, אז יש לי חדשות בשבילכם, ברמה האישית טוב לי. אילן ואני הקמנו שבט לתפארת. ואם מרצ תיעלם, ההפסד יהיה של אלה השקופים שמשעממים את המלך.

תמר זנדברג בערב הבחירות לאחר המדגם. צילום מגד גוזני

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר