החרם שלי

כיתה ו’ הייתה כיתה טובה. הייתי יפה ורזה, ולמרות שהבנים לא הסכימו בשום אופן לרקוד איתי סלואו כי הייתי גבוהה מדי, הרגשתי שזאת השנה שלי. לאחר שנים בהן ניסיתי להילחם בביישנות שלי, בחוסר הביטחון שלי, איכשהו בכיתה ו’ הדברים התחילו להסתדר. הייתי מקובלת בין חבריי, הצלחתי בלימודים, הייתי מעורבת חברתית.

תלמידי בית ספר שז”ר ותלמידי בית ספר רעים נפגשו לראשונה במקיף ד’ בכיתה ז’. היינו צעירים ומבוהלים. תחילה באינסטינקט הישרדותי כל קבוצה דבקה בחבריה משכבר בית הספר היסודי. שומרים על הטריטוריה ועל המעמד איתו הגענו לתיכון. אך עם הזמן הקבוצות החלו להתקרב. שתי שורות יציבות המסתכלות זו לזו בלבן של העין, לומדות את אורחותיו. משהו במפגש הזה הוליד רגשות חדשים. אחרים. יותר מדי “החתיך של הכיתה”, יותר מדי “המלכה של הכיתה”, יותר מדי. במפגש הזה, בניסיון להיטמע, קרו דברים.

מירב בנישו דרך ארליך. צילום: לירון מולדובן

תוך כדי תנועה, אורית (שם בדוי), שהגיעה מבית ספר רעים, שמעה ממישהי שאמרה למישהי אחרת שאמרתי עליה משהו רע. היא לא אהבה את זה. בשנות ה-80, בלי אינסטגרם וללא קבוצות וואטסאפ, היא הצליחה באבחה אחת לגרוף אחריה כיתה שלמה. היא גרמה לכולם כיחידה אחת להפסיק לדבר איתי. להחרים אותי. בשיעורים. בהפסקה. אחר הצהריים. היציאה בבוקר אל בית הספר הייתה משולה ליציאה לקרב עבורי. הרגשתי בכל בוקר כמי שמובלת לגרדום. כשאף פעם לא ידעתי באמת אילו הפתעות מחכות לי מעברה השני של דלת הכיתה.

ראיתי את מי שהלך שבי אחרי אורית, אבל גם ראיתי אחרים, כאלה שידעו שמה שהיא עושה הוא לא נכון, אבל לא הצליחו להפסיק את מחול השדים הזה. פחדו לאבד את מקומם, את מעמדם החברתי. כי מי לא רוצה להיות חלק מקבוצה גדולה ומאוחדת? שלא לדבר על קבוצה שיש לה נושא משותף. כמו כתם דיו במים זכים וטהורים החרם התפשט. זה נכון שבכיתות אחרות היו כאלה שדיברו איתי, אבל בהסתייגות, לא בטוחים אם זה הדבר הנכון לעשות. וגם אם כלפי חוץ נראיתי ככל התלמידים, נעולה באולסטאר כחולות ולובשת ג’ינס של טופר או של ליוויס, עדיין הייתי שונה. מוזרה. הילדה האחרת.

אני לא זוכרת הרבה מורים בתמונה העכורה הזאת. זוכרת רק הצעה של מורה אחת שאעבור כיתה. לא הסכמתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאמשיך הלאה בידיעה שוויתרתי, שעזבתי אדמה חרוכה מבלי שניסיתי להחיותה. אבל זאת אני. להורים התביישתי לספר שאני מנודה. מוחרמת.

מה שנשאר

אני לא זוכרת כמה זמן החרם הזה ארך, אני כן זוכרת את מי שעזר לי להתרומם. לשמור על שפיות. לייבש את מיליוני הדמעות שהזלתי בתקופה הזאת – המשפחה שלי, הם נתנו לי את הביטחון. וגם אם הם לא ידעו על החרם, הרשת הזאת שנפרשה מתחתיי מיום הולדתי הייתה לי כעוגן. והיו גם עוד כמה חברים, בעיקר שתי חברות שנשארו איתי באש ובמים — עליזה ונורית. הן לא ויתרו עליי. הגנו עליי. היו שם בשבילי והבטיחו לי הבטחה של בית. סוככו עליי. היה לי מזל. בליל העובדות של חיי עד אותה נקודה נתן לי כוח לשרוד.

מכל התקופה הזאת נותרו לי מעט תמונות בראש — אחת מהן היא שלי ושל עליזה יושבות על סלע באמצע שטח המיועד לבנייה מול קופת חולים לאומית ברובע ה’. היא גרה בנאות ספיר, אני ברח’ אחד העם, היא מלווה אותי לביתי, שומרת עליי. יום חורף שמשי, מסביבנו דשא ותחילת פריחתם של הסביונים, אני בוכה, והיא מבטיחה שלא תעזוב אותי לעולם. אני אסירת תודה על מה שהיא בשבילי.

מספר חודשים לאחר מכן בטיול השנתי, כשאבי מלווה אותי בו, הוא מגלה לראשונה על החרם. אני נבוכה, הוא מחבק אותי. אוהב. למחרת באותו הטיול הוסר החרם. אורית החליטה שהספיק לי. לקחו לי עוד חודשים ארוכים להתאושש. להאמין שוב בבני כיתתי. עם השנים חזרתי להיות הילדה המקובלת, הצלחתי בלימודים והייתי פעילה חברתית. אבל אחרת.

החרם שלי היה חלק מעיצוב דמותי, ממי שהייתי, ממי שאני היום. בדיעבד הוא העצים אותי. לימד אותי. אך כשהוא התרחש הוא היה חזק, עוצמתי, לעיתים בלתי נסבל. הבדידות שם הייתה מאוד עמוקה וכואבת. החרם מלווה אותי בכל צעד ושעל עם היותי אימא. רגישה, לעיתים מדי, לכל רגע בו ילדיי נמצאים בצד הנדחה או חלילה בצד הדוחה. זוכרת שבתוך המים העמוקים לי היה שנורקל שיכולתי לגנוב בעזרתו קצת חמצן. צריך שלכולם יהיה שנורקל כזה — הורה, מורה, חבר שיישארו עם עין פקוחה וערנית. האח הגדול גרסת המציאות.