חורבן בית המקדש, ניקולא פוסן
חורבן בית המקדש, ניקולא פוסן

בזוכרנו את

האם אפשר לחוש צער אמיתי על אירוע שהתרחש לפני עידן ועידנים? מחשבות לאומיות, אישיות ופילוסופיות סביב תשעה באב

פורסם בתאריך: 20.7.18 13:55

בשבת הקרובה לקראת בין השמשות נתאסף אני ומשפחתי בסלון ביתנו ונאכל סעודה מפסקת. סעודה שאמורה לסמן את סיום השבת שבה לא נוהגים אבלות, לתחילת צום ט’ באב שבו מתכנס עם ישראל ליום צום שבו נהוגות הגבלות האבל החמורות ביותר.

גם השנה תהיתי לגבי משמעותו של צער אמיתי. אחרי החורבן נקבעה הלכה שבזמן ברכת המזון הנאמרת בסיום הארוחה יש להסיר מעל השולחן את הסכינים כדי למנוע מצב בו בזמן הזכרת ירושלים בברכה יפגעו האנשים בעצמם מרוב אבל ואובדן. ההלכה הזאת ועוד הלכות רבות נותנות הצצה זעירה אל הריק המוחלט והצער האיום שהיו לאחר חורבן בית המקדש.

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

אך האם אפשר לחוש צער אמיתי על חורבן שאירע לפני 2,000 שנה? השאלה מצערת אותי במיוחד לנוכח המוות של אימא שלי שקרה לפני כארבע שנים. וגם הדמות שלה, כמו כל מת שמצווה עליו שישתכח מהלב, הולכת ודוהה.

הזיכרונות ממנה מעוצבים בדמות הסיפורים שסיפרנו עליה אחרי מותה, וככל שאני מנסה להיאחז בהם אני מבינה ששכחתי. שכחתי את הקול האמיתי שלה, הצוחק, החם. אני זוכרת אותו עכשיו רק כשאני שומעת שוב ושוב הקלטה אחת בודדת שיש לי בהודעה סתמית שהשאירה לי פעם מזמן בתא הקולי ונשמרה בטעות. שכחתי את העיניים הנוצצות שלה. הזיכרון שלהן מצטמצם לתמונות קפואות בזמן, והניצוץ הוא ברק הפלאש שהבזיק מהמצלמה.

ואם את אימא שלי שכחתי, את זו שבמשך שנה שלמה אחרי מותה לא יכולתי לראות סבתות ברחוב הולכות יד ביד עם הנכדות שלהן, את זו שבלכתה גזרה עליי אבל שחור וימים בלי שמש, איך אוכל לזכור אירוע שלא הייתי בו מעולם? ששרידיו נמוגו 2,000 שנה לפני שנולדתי?

אנחנו נתקלים כל הזמן במפעלי הנצחה למתינו, החל מאנדרטאות, כיכרות ופארקים ועד ארגונים ענקיים התורמים לקהילה בצורות שונות מעוררות השראה.

 

המפעלים האדירים האלה מעלים שתי שאלות עיקריות: האחת היא למה כל כך חשוב לנו, החיים, לזכור את אלו שכבר לא חשים שום דבר ולא יכולים לדעת או ליהנות מההנצחה (וכאן כמובן יש להחריג את אלו שמאמינים בהישארות הנפש ובפעולות רוחניות לעילוי נשמת הנפטר)? למה חשוב לנו להשאיר אחרינו חותם בעולם?

השאלה השנייה היא איזה זיכרון נשאר מהם? איזה ערך יש לדמעות דהויות וספורדיות שנצברות “לטובת” מושא ההנצחה? מה הן, גם אלו הנדירות הנושאות צער וכאב אמיתיים, תורמות לנו או לנפטרים עצמם?

שתי השאלות נוגעות בעצב החשוף של הפחד מהאפסיות שלנו. בכמיהה להיות משהו משמעותי ולא איזו אפיזודה אנושית חולפת בתפקיד המתפרש על פני 90-80 שנה, כלום זמן במונחי נצח.

בהלכות האבל על החורבן יש אלמנט נוסף, הפנמת מציאות הגלות ותשוקה אמיתית לתיקון וגאולה. ייחוד הימים האלה לעיסוק באבל לאומי ואישי והמעטה בשמחה מעודד אותנו לשאוף לתיקון מלא, לא לעצור לרגע, לא להשתכר מעוצמת הכוח גם כשיש במה להתגאות.

בימים האלה שבאים כהכנה לימי חשבון הנפש באלול וראש השנה צריך לתת מקום לאבל. צריך להכין מרחב לגעגוע, גם לדברים שאנחנו לא מכירים, להיאחז ברסיסי האמת שמנצנצים לנו לעיתים נדירות ומרחיבים את הלב, שמופיעים לרגעים קטנים ומרוכזים אחרי מעשה טוב, אחרי “גאולות” קטנות.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר