עיריית גבעת שמואל החליטה כי מעתה תתאפשר כניסה לפארקים העירוניים שלה באמצעות כרטיס תושב בלבד.
המשמעות המיידית היא חסימת כניסתם של תושבי בני ברק הסמוכה. למרות פרסומיה של העירייה כי לא מדובר באפלייתם של תושבי בני ברק, אלא חסימה גם לתושבי תל אביב, רמת גן או כל עיר שאינה גבעת שמואל, ברור לכולם כי ההודעה כוונה לאותם אוטובוסים של משפחות חרדיות המחפשות בילוי זול או חינמי עבור המשפחות הגדולות שלהן.
כשקראתי על הודעתה של עיריית גבעת שמואל לא יכולתי שלא לעשות השוואה מיידית לפארקים שלנו באשדוד. קריאות דומות ברשת שמעתי בעבר, תושבים אשדודים חילונים שביקשו להגביל את הכניסה לפארק לתושבים בלבד, כדי למנוע את “השתלטותם של החרדים”, שבאים גם מערים אחרות, על מקומות הבילוי הציבוריים בעיר.
מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן
התופעה הזו רחבה הרבה יותר. חברה שגרה בזיכרון יעקב סיפרה לי על ערבים, תושבי היישובים הסמוכים, שנהגו ונוהגים לבלות בימי החופש בפארק המקומי.
אם נחזור שוב לאשדוד, חלוקת כרטיסי תושב על ידי העירייה לא תפטור את העניין ובטח שלא תהווה פתרון בעיניים חילוניות. בניגוד לגבעת שמואל, באשדוד מתגוררים עשרות אלפי חרדים המהווים כ-20 אחוז מתושבי העיר.
רבות הבילוי החרדית המצומצמת בלאו הכי (בניקוי בילוי בקולנוע, בילוי משפחתי בחוף הים והצגות למשל), מצטמצמת עוד משיקולי תקציב. כניסת משפחות לאתרים כמו גן חיות ולונה פארק היא הוצאה כבדה מאוד כשמדובר במשפחה ברוכת ילדים.
אותם מאפיינים תרבותיים המביאים אוטובוסים מאורגנים מהערים החרדיות לפארק אשדוד—ים ולפארק לכיש מוציאים גם את תושביה החרדים של אשדוד אל הפארקים. ובהיותו של מגזר זה מתאפיין במשפחות מרובות ילדים, נוכחותם תהיה בולטת.
גם לי, כאשדודית, מצטמצמים מרחבי הבילוי בתקופת “בין הזמנים” (תקופה המתחילה אחרי תשעה באב, הזמן שבו המוסדות החרדיים יוצאים לחופש, ומסתיימת לאחר כשבועיים-שלושה בראש חודש אלול, תחילת ה”זמן” החדש).
גם אני כתושבת העיר לא יכולה לצאת לבלות עם המשפחה שלי לפארקים העירוניים כי הם מוצפים בהמון משפחות חרדיות מכל הארץ. וגם כשאני מחליטה לערוך את הבילוי למרות הצפיפות, אין שום הבדל חיצוני ביני לבין אחיי החרדים מן הערים האחרות, ואני זוכה לאמירות ולמבטים נזעמים מהמבלים הלא חרדים.
רחצת נשים בחוף הנפרד באשדוד. צילום: דודו חן
חבוי כאן אלמנט מסוים של גזענות שאי אפשר להתעלם ממנו. ברור לי שאירועים או בילויים שייערכו בסגנון חילוני ויביאו קהל חילוני מחוץ לעיר לא ייתפסו כפגיעה בתושבים החילונים, גם אם שגרתם תופר והחירות שלהם תהיה מוגבלת לתקופה מסוימת. הנראות החרדית משייפת את להבי הגזענות והדחייה ונותנת לגיטימציה להתקוממות נגד הסחף החרדי לפארקים העירוניים, לעיתים אף מכשירה ביטויי שנאה גלויים ואלימים.
בעיניי, למרות הבנת הקושי והתסכול, אין דרך לא גזענית להגביל את הביקור והשהייה בפארקים בהצגת כרטיס תושב. ברור לכולם שההגבלה מיועדת לחרדים גם אם היא לא מוגדרת בפירוש ככזו. כשותפה לפגיעה מביקורם של אנשים זרים בפארקים בעיר שלי, יש לי את הזכות לומר שעם כל המשמעות המאתגרת, הפארקים העירוניים צריכים להיות פתוחים לכולם ולא רק לתושבי העיר.
גם אם הכניסה לפארקים תהיה חסומה לאנשים שאינם תושבים, תמיד מונחת השאלה היכן הגבול: האם ניתן להגביל את הכניסה לחופים? האם ניתן להגביל את הכניסה לקניונים? לרחובות? האם השלב הבא או כמה צעדים אחריו יהיה העמדת שומר בכניסה לעיר וסינון מוקפד של הנכנסים והיוצאים? זו המדינה שלנו על סך כל תושביה, ועם כולם אנחנו צריכים ללמוד לחיות.
