החיקוי ב"ארץ נהדרת", צילום מסך הארץ
החיקוי ב"ארץ נהדרת", צילום מסך הארץ

בין קודש לחול

קשה שלא לראות את החוט המקשר העובר בין הסטירה של השר בנט עם התפילין על הראש ובין האישה שלגלגה על שליח חב”ד שהניח תפילין לידה וגם בין התגובות ששני המקרים עוררו

פורסם בתאריך: 1.6.18 17:07

לפני כשבועיים הציגה התכנית “ארץ נהדרת” את נפתלי בנט בגרסה הדתית לתסרוקת של נטע ברזילי — עם שני ראשים של תפילין משני צדי הראש במקום שתי קוקיות.

מחאות, רפות למדי יש לציין, הופיעו ברשתות החברתיות, בעיקר מכיוון השר, אבל גם מאנשים דתיים ומסורתיים שהרגישו עצמם נפגעים מהשימוש בחפץ הקדוש בעיניהם בסטירה ומהצגתו בצורה נלעגת, כביכול. לא מצאתי את עצמי נפגעת מהסיטואציה הזו, וגם הדת שלי נשארה איתנה גם אחרי שנחשפתי למה שהיה בעיני אחרים ביזוי שלה.

ואז בימים האחרונים מסתובב סרטון שבו נראה חסיד חב”ד מניח תפילין באולם נוסעים בנתב”ג, ואישה חילונית דורשת ממנו לעשות זאת בצד, תוך שהיא מלגלגת עליו וכועסת על הפעילות הלא ראויה לטענתה.

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

התגובות לסרטון הזה, גם מצד חבריי הלא דתיים, היו שאט נפש כלפי התנהגותה של האישה. היו שהרחיקו לכת והשוו את הסיטואציה לתמונה המפורסמת שבה עומד יהודי דתי עטוף בטלית עם תפילין מבוקע על ראשו, מסביבו גופות אחיו היהודים ולידו חיילים נאצים צוחקים ומשפילים אותו. היו נוספים שהאשימו את ההסתה ברשת כגורם ישיר לתגובתה של האישה.

גם כאן לא נפגעתי. הדת הפנימית שלי עדיין חזקה. אני עדיין מרגישה את אותן הרגשות כלפי התפילין והנחתן גם למול יחסה המזלזל של האישה.

אבל קשה לי שלא לראות את החוט המקשר העובר בין שני המקרים. קשה לי שלא להסיק מרצף האירועים והתגובות, שגם אם הדברים שנאמרו נגד הקטע ב"ארץ נהדרת" לא הצליחו לעורר הזדהות ציבורית מצד אלו שלא רואים בתפילין דבר קדוש, השורש נזרע. גם אם לא נשא פירות מיידיים, המסר הופנם, והוא נטמע בכללי הלגיטימיות של השיח הציבורי.

אני עוסקת הרבה בסוג של פעולות תרגום וגישור בין מה שמכונה “שיח הזכויות” הליברלי ובין “שיח החובות” ההלכתי דתי. בעוד שבשיח הזכויות הרטוריקה נעה סביב ה”מגיע לי”, ובמילים אחרות — מה העולם חייב לספק לי, מהן זכויותי וכו’; בשיח החובות ההלכתי אני נדרשת לתת מעצמי. אני מחויבת כלפי מערכת עליונה גבוהה, וכל מה שאני מקבלת הוא בחסד ולא בזכות.

זה יהיה פשטני כמובן לומר שחיי מתקיימים רק דרך שיח החובות כחלק ממדינה ורשות עצמאית אני מודעת היטב, ואף דורשת את זכויותיי, ואין ספק שאני משתמשת בשיח הליברלי בין אם ארצה או לא. אך ברור שחיי כחרדית מתנהלים דרך הפריזמה ההלכתית והמחויבות שלי כלפי העולם ואלוקים.

לרוב זו מלאכה סיזיפית, לפעמים כמעט בלתי אפשרית, דווקא לכן הצלחתי לראות ברצף הסיפורים הארה מעודדת. לרוב אנחנו מניחים מראש שהוויכוח בין שני הצדדים מתנהל ממקום של ידיעת העובדות, דיון עקרוני שלמרות ידיעת הפרטים מסמל דעות שונות וראייה אחרת. הנחה זו גורמת לי לוותר על שלב שיתוף החוויה האישית והתייחסות עניינית לפרטי המקרה.

המקרה האחרון מוכיח לי כמה חשוב להגיד את הדברים הברורים מאליהם עבורי, כמה חשוב לומר אותם למרות המחשבה שהם ידועים ולעוסים עד דק.

 

זה מחזק אותי גם להמשיך לפעול בעיקשות בצעדים הקטנים, בכרסום ובנגיסות המזעריות. זה מזכיר לי שוב ששינוי יקרה רק אחרי שאהיה אני השינוי שאני רוצה לראות. ששליחת לחמי הרוחני והגשמי על פני המים מתוגמלת היטב, גם אם בדרכים נסתרות, כי ברבות ימים אמצאנו.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר