המיון בביה"ח אסותא אשדוד. צילום: עודד קרני

מה עושה פולנייה כשהיא מרגישה לא טוב?

מקצת חולשה והרגשה לא טובה שהצריכה מנוחה במיטה נדדו מחשבותיי להרהורים פילוסופיים על משמעות החיים, על פרופורציות ועל המתח שבין תכנון מוקדם ובין הדברים שאינם בשליטתנו. רוצים לדעת איך זה נגמר?

פורסם בתאריך: 11.5.18 10:41

 

באחד הימים התעוררתי לבוקר סיוט, המשכו של לילה סיוט שהחל עם כאב בטן מוזר. כאב בטן מהסוג הלא כל כך חולה, כזה שאנחנו מזהים שהוא שום דבר, אולי איזה שריר שנתפס, אולי מאכל לא ממש טוב שאכלנו, אבל חוץ מזה אנחנו בריאים פיקס.

התעוררתי לבוקר כזה והרגשתי שאני לא יכולה לזוז. עדכנתי את כולם בשינוי הלו”ז שלי, לקחתי כדור נגד כאבים וחיכיתי במיטה שארגיש טוב. וכמו פולנייה טובה חיכיתי לבד בחושך עד שהגיעו הילדים והגישו לי שתייה ואוכל.

זה קרה בתחילת שבוע שעבר. ועם כל יום עלתה בי הבנה מתסכלת ומדכדכת על יום נוסף שילך לאבדון. באמצע עברתי אצל רופא שווידא שהכול בסדר וזהו רק שריר שנתפס, מסאז’יסטית שניסתה לשחרר לי את השריר התפוס והגעתי אפילו לחדר מיון, כי עם כל הכבוד לשריר התפוס, יש פה זמן מוגבל שהוא יכול לשתק בן אדם בריא, ומעבר לזמן הזה צריך להתחיל לערוך בדיקות.

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

ישבתי במיון וייחלתי לאפנדיציט. הייתה לי טבלת בעד ונגד, שמסקנותיה גרמו לי לייחל לכך: מצד אחד הכאבים קיימים, אך הסיבה והטיפול לא ידועים. מאידך, יש פה מקרה רפואי שהוא לא מסוכן מדי ומבטיח תשובה וטיפול ידועים.
שוחררתי בחצות עם שטף דם באזור העירוי, צולעת ואוחזת את צד ימין, אבל המתסכל ביותר היה זה שיצאתי עם אותו סימן שאלה שאיתו באתי. אז שללנו אפנדיציט, אבל מה כן? לא יודעים. אם זה נמשך או מחמיר — תחזרי, אמרו לי.

חזרתי הביתה לחצי התפקוד המדדה שלי, לצליעה הכואבת, לדכדוך וחוסר האונים. עם עצירת שעון הזמן ורצף היום—יום העמוס לא נולד ואקום רפה של תסכול, נולדו בעיקר מחשבות גדולות שאין להן זמן ודי מקום להישאל ולידון בריצה של השגרה. שאלות על מי אני בעצם, וכמה אני שברירית, וכמה הכול שברירי פה בעצם. הגיעו מחשבות על השוליים שאני שוהה בהם עכשיו, ומי נמצא בהם כל היום כשאני אצה לדרכי בלי להסתכל לצדדים.

וגם על מקום של שקט באמצע החיים המודרניים. שקט כפוי, לא כזה שמגיע בחופשה יזומה בחופים שטופי שמש, אלא דממה ריקה וקשה, שמאחוריה יש צלליות מפחידות של כל הדברים והדמויות שאני מדחיקה בכוח עד שכבר כמעט שכחתי מקיומם. כמה זה מפחיד לבלות לבד עם עצמך. כמה זה קשה לפגוש את גבולות הכוח.

 

פעמים רבות אנשים מתארים חוויות מסוימות כמשנות חיים, אני לעומת זאת לא חושבת שעברתי אי פעם חוויה כזו. עברתי חוויות משמעותיות, עברתי חוויות ששבוע לאחר מכן עוד זכרתי והרגשתי את עוצמתן, אבל אף אחת מהן לא שינתה אותי או גרמה לי לנהוג אחרת מעתה ואילך. מצד שני, ברור שאני ואנחנו משתנים בכל יום, לפעמים בכל שעה. ברור שיש תהליך שבו אנחנו ניזונים ומושפעים מהתרחשויות חיצוניות, ודפוסי הפעולה שלנו משתנים בהתאם.

בימי הכאב רציתי לאגור אותו כדי שאזכור את הטעם שלו כששוב ארגיש טוב. ניסיתי להגדיר אותו במילים שבהן אוכל להשתמש כשארצה לזכור איך הרגשתי. למרות זאת, שכחתי הכול. אני שוב רצה ברחובות, שוב מלאת חיים נסחפת במהירות בשיטפון השגרה המבורך, ושוב לא זוכרת איך בתוך זמן כל כך קצר נהייתי טיפה מוגבלת, וזה מבורך וטוב.

עם זאת, קיבלתי תזכורת לא צפויה על החיים הזמניים שלנו פה, על החיים הקצרים מלאי הרעש, שבקצותם מחכה לנו שקט אפוף הדחקות. בסופם יש חדר עם מראה ותאורה לא משהו. בקצותם אנחנו ניצבים בלי תחפושות, בלי כיסויים וצריכים לתת דין וחשבון, קודם כול לעצמנו ואז למי שהביא אותנו לכאן.

אה ואם שאלתם: אז לפי הרופאים, בסופו של דבר כנראה שזו הייתה דלקת קלה בתוספתן שעברה מעצמה בלי צורך בניתוח או טיפול אנטיביוטי ושריר תפוס. העיקר הבריאות, חברים.

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר